הניקוד של המילה ירושה הוא יְרֻשָּׁה. רוב האנשים, כמובן, כותבים אותה בכתיב מלא: ירושה. באבן־שושן המודפס שיש לי, אין הפניה מהמילה ירושה לערך יְרֻשָּׁה.
ציוץ מוזר של יהונתן קלינגר הוביל אותי לבדוק מהי צורת הרבים התקנית של אבוקדו.
באופן צפוי למדי, צורת הרבים התקנית של האקדמיה היא „אבוקדואים”. זה פשוט וטבעי, ויש גם הרבה מילים דומות: לוגואים, מקרואים, וכו׳.
אבל אבן־שושן משום־מה אומר שזה אבוקדות. אם מחפשים את זה קצת בגוגל, מוצאים שזה גורם לאנשים לחשוב שזה „תקני”, אבל זה לא. מה שכן, אם מחפשים בגוגל עוד קצת, אז מוצאים שהצורה „אבוקדות” דווקא מופיעה פה ושם בעיתונים ובמסמכים לאורך ההיסטוריה. לא היא לא נראית לי טבעית ונוחה בכלל, אבל עובדה שהיו אנשים שכן.
באשר לאבן־שושן, זאת בסך־הכול דוגמה לכך שלא כל מה שמופיע במילון שלו הוא הדבר התקני.
אז כפי שאולי שמעתם, יש בעולם מגפה של נגיף קורונה 2019.
האם כותבים מגפה או מגיפה? התשובה: רק מגפה. הכתיב *מגיפה הוא לא „כתיב מלא”, אלא כתיב שגוי.
אין שום סיבה לכתוב את האות י במילה הזאת. היא לא נחוצה מבחינת משקל. זאת מילה במשקל מַקְטֵלָה, כמו מַחְרֵשָׁה, מַזְמֵרָה, מַגְלֵשָׁה, וכיו״ב. השורש הוא נג״פ, כמו במילה נגיף. האות נ לא נכתבת במילה מגפה, כי היא נבלעה באות ג, ובגלל זה כשהמילה מנוקדת, יש באות ג דגש: מַגֵּפָה. (זה דומה למה שקורה במילה מַגֶּבֶת: השורש הוא נג״ב, והאות נ נבלעת באות ג.)
המילה מגפה נכתבת בלי האות י. היא לא שייכת לשורש או למשקל והיא לא נחוצה כדי לעזור בקריאה כי אין מילים ממש דומות שאפשר להתבלבל איתן.
למה אני כותב על כל זה כאן ב„השגות שושן”? כי אומנם הערך מגפה במילון אבן־שושן בסדר גמור, יש הרבה אנשים שמשום־מה כותבים „מגיפה”. הם עלולים לחפש אותה בכתיב כזה, ולא למצוא. היה ראוי להוסיף הפניה מ„מגיפה” ל„מגפה”.
רכשתי את המהורה החדשה של „דקדוק הפה והאוזן” של עוזי אורנן. נתקלתי שם ברשימת מילים שבהן יש א כאת קריאה (עמ׳ 40). בהן – „פֹּארָה” ו„נְכֹאת”. זה היה חשוב לי, כי אני מתחזק את הערך חולם בוויקיפדיה, ויש בו רשימת מילים שבהן יש א במקום ו. כמובן, לפני שהוספתי אותן לערך, רציתי להצליב עם מקורות אחרים, וגיליתי דברים מעניינים.
עם „נכאת” אין בעיות מיוחדות, אבל היה נחמד לראות שאבן־שושן מספר ש„נכאת” זה מין בושם, ובאותו הערך אומר ש„בית־נכות” היא מילה אחרת שנכתבת באות ו. טוב להזכיר טעויות נפוצות כאלה באותו הערך.
הסיפור של „פארה” מעניין יותר. פירושה המילה הזאת הוא „ענף”, והיא מופיעה מספר פעמים בספרי הנביאים. אבן־שושן מפנה ליחזקאל לא ד, אבל לא התעצלתי ובדקתי בספר תנ״ך אמתי, והנה מסתבר שהפסוק הנכון הוא יחזקאל לא ה, ולא ד. כמה פסוקים אחרי־כן, ביחזקאל לא יג אפשר לראות גם הבדל בין התנ״ך של אהרן דותן לבין תנ״ך קורן – המילה הזאת מופיעה שוב, ואצל דותן כתוב „פֹּארֹתָיו” ובקורן – „פֹּרֹאתָיו”. יהיה מעניין לבדוק את זה יותר לעומק.
אבוי ואוי ואבוי.
המילה „עמבה” אינה מופיעה באבן־שושן.
נשאלתי האם תקין לכתוב את שם המשפחה „יהלם” בכתיב חסר ללא ו.
עשיתי את הדבר הפשוט: בדקתי במילון אבן־שושן. המילון הזה כולל רק את המילה יַהֲלוֹם, בכתיב מלא. בדוגמה מן המקרא כתוב רק הפסוק שבו המילה מופיעה, אבל לא הפסוק עצמו, כמתבקש. אם פותחים תנ״ך, רואים שהמילה שם כתובה בכתיב חסר: יַהֲלֹם.
אבן־שושן לא כולל את הכתיב הזה בכלל. לפי כללי האקדמיה הכתיב התקני היום הוא הכתיב המלא עם ו, אז זה בסדר שההגדרה מופיעה תחת יַהֲלוֹם, אבל היה ראוי לכלול גם את הכתיב החסר יַהֲלֹם בתור הפניה ליַהֲלוֹם, כשם שהעיול כֹּחַ, למשל, מפנה אל כּוֹחַ.
ולשאלה המקורית, האקדמיה מתגמשת כשמדובר בשמות פרטיים, אז הכתיב „יהלם” אינו שגוי לגמרי, אבל הייתי ממליץ לאנשים שזה שמם לכתוב אותו בכתיב מלא, לא רק כי „ככה האקדמיה אמרה”, אלא גם כי קל יותר לקרוא את זה.
השגות שושן 