תראו איזו מילה נהדרת גיליתי באבן שושן: מְנֻבָז. ככה, בלי הדגש התבניתי בבי"ת, אף על פי שהוא אמור להיות שם בגלל בניין פֻּעַל.

כנראה לא מְדֻבָּר בטעות: זוהי מילה מהעברית החדשה (לפי הסימון ח) ותופעה ידועה היא בעברית החדשה שאנשים גוזרים מילים לפי התנועות של הבניין ולא בהכרח לפי הדגש. זכור לי ראש צוות מתכנתים שאמרו לו ששרת הפיתוח לא עובד והוא מיד השיב: "מְעַבְדִים אותו?"

המילה מְעַבְדִים לא מופיעה באבן שושן וזה כנראה בסדר. דוגמה אחרת שכן מופיעה באבן שושן היא "הִתְחַבֵר", אבל לא כערך ממש, אלא כסעיף תחת הִתְחַבֵּר עם ההערה "בדיבור בהיגוי ב' רפויה, כאילו בניין התפעל" והמשמעות היא "נעשה חבר ל־, נעשו חברים זה עם זה". אני לא בתחום מדעי החברה, אבל נדמה לי שמושגים שגזורים מהמילה הזאת כבר הפכו למושגים מקצועיים שגורים.

אז טוב לדעת שאבן שושן מודע לתופעה ולא מתעלם ממנה כי היא חורגת מהדקדוק המסורתי. עם זאת, יש מספר בעיות. על מְנֻבָז נאמר: "רק בצירוף נֶבֶז מְנֻבָז – תצורה עממית מן נִבְזֶהח", אבל מילון הסלנג המקיף של רוזנטל דווקא מביא דוגמה שבה מְנֻבָז עומד לבדו, ללא נֶבֶז. הערך באבן שושן רק מביא את הדוגמה "מפקיד זה לא תקבל כלום, אינו אלא נבז מנובז!" ולא רשום מה מקורה. קצת קשה לדמיין שמשפט עם הצירוף "אינו אלא" הוא משפט לגמרי עממי, אבל אולי דיברו כך לפני כמה עשורים. חוץ מזה, עצם השימוש במושג "עממי" לא עקבי ולכן לא מדויק.

חוסר עקביות נמצא גם בייצוג: אם מְנֻבָז הוא ערך שעומד בזכות עצמו, למה לא הִתְחַבֵר? מעבר לזה, הלכתי לבדוק את המילה נִבְזֶהח, שממנה גזור מְנֻבָז ומצאתי דבר מעניינים מאוד. קודם כול, נִבְזֶה היא בכלל לא ח, אלא מקראית. לערך נִבְזֶה עצמו יש אטימולוגיה די משונה: "מן בזה, נִבְזֶה" – כאילו מעצמו. בערך נֶבֶז יש ציטוט של יזהר עם "נבז מנובז" – מה שפותר את בעיית המקור של מְנֻבָז. ויש גם ערך לשורש נבז, שעליו כתוב "בלשון הדיבור" – הציטוט מיזהר כבר מוכיח שהשורש הזה ספרותי וקיים לא רק בלשון הדיבור, וגזירת מילים בסגנון כזה עשה גם רבי סעדיה גאון במאה העשירית. עוד כתוב על השורש הזה "ראו גם נֵבֵז" – הכוונה כנראה לערך נֶבֶז והניקוד צירי-צירי כמובן לא נכון. לבסוף, תחת השורש נבז מופיע הפועל נֻבָּז ללא הגדרה ועם הפניה לערך… מְנֻבָּז – בדגש.

כל הבלגן הזה מצביע שוב על בעיה כללית מאוד בעריכת אבן שושן: הכול כנראה נעשה ידנית ללא עזרת מחשב. ניהול ממוחשב ומנורמל יותר של ערכים היה חוסך עבודה ומונע טעויות וגם מניח יסודות לטכנולוגיה של ניתוח טקסט סמנטי בעברית.

מודעות פרסומת

של

(זה התחיל בשאלה בדף הייעוץ הלשוני בוויקיפדיה.)

הרשומה הזאת לא מציגה בעיה במילון אבן שושן, אלא בעיה בהגדרת הדקדוק של הלשון. זוהי חשיבה בקול רם של מישהו שלמד ניקוד וקיבל מזה סריטה. המטרה שלי היא, בסופו של דבר, לחשוב איך אפשר לשפר את הניקוד, כדי שהוא יהיה שימושי יותר לעברית שאנחנו מדברים, אבל לעשות זאת תוך כדי שמירה של כמה שיותר מהמסורת הישנה של הניקוד. אשמח לקבל תגובות.


נסו לומר בקול רם את המשפטים הבאים:

  • "משה! שמעתי, שהילדים שלך בריאים וחכמים."
  • "משה! שמעתי, שלך יש ילדים בריאים וחכמים."

איך ביטאתם את המילה "שלך"? אני מהמר על כך שבמקרה הראשון ביטאתם shelkha ובמקרה השני ביטאתם shelekha.

עכשיו מתחיל דיון דקדוקי ותקנו אותי אם אני טועה. בשני המקרים הניקוד התקני הוא שֶׁלְּךָ ובשני המקרים השווא נע, כלומר ההגייה היותר תקנית בשני המקרים היא shelekha. אבל בשפת הדיבור חל למעשה בידול די הגיוני בין של + ך לבין ש + לך.

אז מצד אחד "של" היא מילת יחס שעומדת בפני עצמה ונצמדות אליה כינויים חבורים כמו אל המילה בגלל – של-שלך, בגלל-בגללך. הניקוד של "בגללך" הוא "בִּגְלַלְךָ". בלמ"ד הראשונה יש פתח ובלמ"ד השנייה יש שווא נח, כי זה המצב הרגיל לפני הסיומת -ך. אף על פי שזה שווא נח, בכ"ף סופית אין דגש קל, כי זה הכלל עם הסיומות האלה – יוצא דופן מהכלל המפורסם "דגש קל בבג"ד כפ"ת בראש מילה ואחרי שווא נח".

אז לכאורה אפשר להציע לאקדמיה לפתור את זה בפשטות: בואו נאמר ש"של" היא לגמרי מילה נפרדת ונבטל את הדגש, אבל נשאיר את הדגש כשמדובר בשי"ן הזיקה שמצטרפת למילת היחס "ל".

על ההתחלה יש לנו בעיה: אם בלמ"ד אין דגש, אז she היא הברה פתוחה, אז למה בשי"ן יש סגול? לא אמור להיות סגול בהברה פתוחה. אז נצטרך להחליף אותו בצירי:

בגלל של אשר ל
בִּגְלָלִי שֵׁלִי שֶׁלִּי
בִּגְלָלְךָ שֵׁלְךָ שֶׁלְּךָ
בִּגְלָלֵךְ שֵׁלָךְ שֶׁלָּךְ
בִּגְלָלוֹ שֵׁלוֹ שֶׁלּוֹ
בִּגְלָלָהּ שֵׁלָהּ שֶׁלָּהּ
בִּגְלָלֵנוּ שֵׁלָנוּ שֶׁלָּנוּ
בִּגְלַלְכֶם/ן שֵׁלָכֶם/ן שֶׁלָּכֶם/ן
בִּגְלָלָם/ן שֵׁלָהֶם/ן שֶׁלָּהֶם/ן

בעיה אפשרית א': "בגלל" נוטה כמו שם עצם רגיל, ולכן ב"בִּגְלָלֵךְ" יש צירי לפני כ"ף סופית. "של" מהבחינה הזאת נוטה כמו מילת היחס "ל", ולכן בגוף שני נקבה יש קמץ: שֵׁלָךְ. האם זה באמת בעייתי? לי זה לא נראה באמת קשה.

בעיה אפשרית ב': האם יש בעיה עם הצירי? האם הוא לא אמור להיחטף? אפשר לומר שיש תקדים לצירי משתמר: החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.4 כלל ד': בשמות בני הברה אחת הצירי משתמר: נֵר – נֵרוֹתֵיהֶם. אז גם זו לא בעיה.


אני אחזור על הבעיה המקורית: איך מבדילים בכתב בין "שמעתי שהילדים שלך בריאים" לבין "שמעתי שלך יש ילדים בריאים". בהנחה שהכול מנוקד, לפי הכללים הנוכחיים אין הבדל בניקוד, אף על פי שיש הבדל בהגייה ובמשמעות. ההצעה שלי פותרת את הבעיה הזאת בדרך די נועזת, אבל כמה אנשים יימצאו, שישימו לב לכך שהיא נועזת?

אז יש למישהו תגובה? מה אתם אומרים על רפורמה כזאת?

הבלשנים לא כל כך בטוחים לגבי האטימולוגיה של "אישון". בד"ב, קליין ואבן שושן אומרים שזה מ"איש", אבל לא בוודאות.

מה שיותר מעניין זה הצירוף "אישון לילה". לכאורה הגיוני שכשם שהאישון נמצא באמצע העין, כך אישון לילה הוא אמצע הלילה, וזה באמת מה שאומרים על "אישון" בד"ב וקליין. הביטוי מופיע בספר משלי ז ט – "בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה". מה שמעניין זה שכמה פסוקים לפני כן מופיעה המילה אישון במשמעות של בבת עין – "וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ". ואילו במשלי כ כ כתוב: "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון חֹשֶׁךְ"; הכתיב הוא אישון, אבל הקרי בשוליים – אֱשׁוּן!

כאן העניינים מסתבכים באמת. בד"ב חושב שאשון זו צורת משנה של אישון ואילו אבן שושן וקליין החדשים יותר אומרים שזה גלגול של המילה האכדית išinnu – זמן קבוע. אבן שושן לא מזכיר את המילה הארמית הקשורה "אשונא", שמובאת אצל קליין, אבל הוא מוסיף ש"אישון" ב"אישון לילה" הוא צורת משנה של "אשון" ולא להפך. כלומר, אלא אם כן פספסתי משהו, אבן שושן לא מציין כלל את האפשרות ש"אישון לילה" קשור ל"אמצע הלילה".

זו לא בעיה גדולה, כי אולי הקשר הזה באמת שגוי מבחינה אטימולוגית, אבל הקרבה בין שני השימושים של אישון במשמעויות השונות במשלי ז והכתיב והקרי בפרק כ גורמים לי לחשוב שהסיפור מורכב יותר. למשל, יכול להיות שהיה כאן מקרה של אטימולוגיה עממית בעת כתיבת ספר משלי.

כמובן יכול להיות שכל המחשבות האלה שלי מאוד לא מושכלות ומישהו חכם ממני כבר חקר את הנושא ומצא את האמת. אם כן, ספרו לי על זה בתגובות – ובכל מקרה הייתי רוצה לראות משהו מפורט יותר על דפי אבן שושן.

נתקלתי במוזרות הזאת בעקבות קריאת "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. היא כתבה "אשון לילה" וזה נראה לי משונה, אז הלכתי לבדוק. לא ברור לי מדוע בחרה דווקא ב"אשון", כאשר הן בשפה המדוברת היום והן בתנ"ך הביטוי הוא בפירוש "אישון לילה" ו"אשון" מופיע בצירוף "אשון חושך". היא לא הראשונה שעשתה את זה – גם יל"ג ערבב בין שני הביטויים (לפי הדוגמה באבן שושן). למרות יל"ג, מבחינה ספרותית זה נראה לי כמו התחכמות לשונית מיותרת ובספר הזה יש עוד הרבה כאלה; אבל מבחינת הסקרנות שלי זה טוב, כי שמחתי לגלות את החידה הקטנה הזאת.

איזו מילה מוזרה.

כלום היא מילה מתקופת החכמים ולרוב הדעות זה הלחם של כָּל ומְאוּם. ומה זה מְאוּם? יש שתי מילים קשורות לכאורה: מאום ומְאוּמָה. מאומה מופיעה במקרא במשמעות של "משהו" ובדרך כלל בשלילה – לא מאומה, אל תעש מאומה וכו'. הגיזרון נראה קצת מעגלי: טענה אחת היא שזה גלגול של "מה ומה", אבל יש בכך ספק בגלל הטעם המלעילי (בד"ב, קליין); דעה אחרת היא שמדובר בגזירה ממְאוּם. אבל מה זה מאום?

במקרא זה מופיע פעמיים: בדניאל ובאיוב. בדניאל א הקרי הוא מוּם. ובאיוב לא מצוין קרי, אבל אין שווא במ"ם – בקורן ובדותן אין שום ניקוד ובסנונית יש קובוץ וגם לפי הפסוק נראה שהכוונה למוּם (וכך גם אומר בד"ב). המילה מוּם מופיעה כבר בספר ויקרא. אז האם יש קשר בין מום ומאומה?

אבן שושן אומר שזה אולי כיווץ ממאום, מה שנראה קצת מוזר. והוא מצטט את הפסוק מאיוב גם בערך מאום וגם במום, ומנקד אותו שונה, בהתאם לערך. אהם.

למילה נעימה שתי משמעויות: צורת נקבה של שם התואר "נעים", ו"מנגינה".

למילים כנראה גיזרון שונה: נעים קשור לשורש نعم/נעם בערבית ונעימה קשורה לשורש نغم/נע'ם, כלומר עם עי"ן אחרת. אבן שושן אומר על זה משהו מוזר: על נעימה כתוב [מן נעם (כלומר השורש נעם שממנו גזורה המילה נעים); ערבית נַעְ'מַה] ועל נעם כתוב שהמקבילה הערבית היא נַעִמַ, בעי"ן רגילה.

מילון קליין אומר בפירוש שמדובר בשורש אחר.

העניינים הולכים ומסתבכים: לדעת אבן שושן נעימה היא מילה מקראית שמופיעה בתהלים טז יא ואז הוא מיד סותר את עצמו: המשמעות המקראית שייכת לנְעִימוּת ולא למנגינה. קליין ובד"ב חושבים שהמשמעות של מנגינה בתר מקראית ואבן שושן בעצם מסכים, אבל בערך נעימה הוא מערבב בין הדברים.

למילה גיל כמה משמעויות. הנפוצה ביותר היום היא "תקופת חיים". השנייה, שמשמשת היום בלשון מליצית יותר היא "שמחה". ויש עוד אחת: "ענבל, הלשון שבתוך הפעמון". במשמעות האחרונה המילה מופיעה בלשון חכמים ואבן שושן אומר שהיא כנראה תצלילית – גזורה מצליל הפעמון.

גיל במשמעות "תקופת חיים" קשור ל"ג'יל" בערבית, שפירושו "דור". לפי מילון שרוני, שורש המילה הערבית הזאת הוא גיל. באבן שושן המילה הערבית, הכתובה אותיות עברית, מופיעה משום מה עם דגש בגימ"ל: "גִּ'יל". אני בטוח שמדובר בשגיאה.

גיל במשמעות "שמחה" קשור למילה הערבית "גַ'אלַ", שפירושה "הסתובב". באבן שושן זה משום מה מנוקד "גַ'אַל" – בלי דגש, אבל עם פתח באל"ף, וזו טעות חמורה: בפעלים ערביים אמור להיות בכל מקרה פתח בעה"פ, והאל"ף בשורש הזה אמורה להיות נחה, כי השורש הוא ג'ול (לפי שרוני).

והבעיות לא נגמרות כאן. קליין אומר שגם השורש של גיל במשמעות תקופה קשור למעגל, אבל לא מסביר מעבר. בד"ב כולל את גיל במשמעות תקופה תחת אותו שורש. ייתכן שבאמת יש קשר, אבל אינני מומחה לערבית ולא אוכל לקבוע בוודאות.

מכל מקום, אם מתעלמים מהשגיאות בניקוד הגיזרון הערבי, החלוקה לשני ערכים נפרדים באבן שושן נראית לי נכונה. מילון ההווה, למשל, הרחיק לכת ושם את שתי המשמעויות באותו ערך ממש והתעלמו מהמשמעות השלישית.

« העמוד הקודםהעמוד הבא »