Archive for the ‘ערבית’ Category

למילה נעימה שתי משמעויות: צורת נקבה של שם התואר "נעים", ו"מנגינה".

למילים כנראה גיזרון שונה: נעים קשור לשורש نعم/נעם בערבית ונעימה קשורה לשורש نغم/נע'ם, כלומר עם עי"ן אחרת. אבן שושן אומר על זה משהו מוזר: על נעימה כתוב [מן נעם (כלומר השורש נעם שממנו גזורה המילה נעים); ערבית נַעְ'מַה] ועל נעם כתוב שהמקבילה הערבית היא נַעִמַ, בעי"ן רגילה.

מילון קליין אומר בפירוש שמדובר בשורש אחר.

העניינים הולכים ומסתבכים: לדעת אבן שושן נעימה היא מילה מקראית שמופיעה בתהלים טז יא ואז הוא מיד סותר את עצמו: המשמעות המקראית שייכת לנְעִימוּת ולא למנגינה. קליין ובד"ב חושבים שהמשמעות של מנגינה בתר מקראית ואבן שושן בעצם מסכים, אבל בערך נעימה הוא מערבב בין הדברים.

מודעות פרסומת

למילה גיל כמה משמעויות. הנפוצה ביותר היום היא "תקופת חיים". השנייה, שמשמשת היום בלשון מליצית יותר היא "שמחה". ויש עוד אחת: "ענבל, הלשון שבתוך הפעמון". במשמעות האחרונה המילה מופיעה בלשון חכמים ואבן שושן אומר שהיא כנראה תצלילית – גזורה מצליל הפעמון.

גיל במשמעות "תקופת חיים" קשור ל"ג'יל" בערבית, שפירושו "דור". לפי מילון שרוני, שורש המילה הערבית הזאת הוא גיל. באבן שושן המילה הערבית, הכתובה אותיות עברית, מופיעה משום מה עם דגש בגימ"ל: "גִּ'יל". אני בטוח שמדובר בשגיאה.

גיל במשמעות "שמחה" קשור למילה הערבית "גַ'אלַ", שפירושה "הסתובב". באבן שושן זה משום מה מנוקד "גַ'אַל" – בלי דגש, אבל עם פתח באל"ף, וזו טעות חמורה: בפעלים ערביים אמור להיות בכל מקרה פתח בעה"פ, והאל"ף בשורש הזה אמורה להיות נחה, כי השורש הוא ג'ול (לפי שרוני).

והבעיות לא נגמרות כאן. קליין אומר שגם השורש של גיל במשמעות תקופה קשור למעגל, אבל לא מסביר מעבר. בד"ב כולל את גיל במשמעות תקופה תחת אותו שורש. ייתכן שבאמת יש קשר, אבל אינני מומחה לערבית ולא אוכל לקבוע בוודאות.

מכל מקום, אם מתעלמים מהשגיאות בניקוד הגיזרון הערבי, החלוקה לשני ערכים נפרדים באבן שושן נראית לי נכונה. מילון ההווה, למשל, הרחיק לכת ושם את שתי המשמעויות באותו ערך ממש והתעלמו מהמשמעות השלישית.

אחרי שדיברנו אתמול על מיכל או מכל, בואו נדבר על מה ששמים בו. לפי אבן שושן, מקור המילה בנזין – benzine האיטלקי. יותר סביר שהמילה הגיעה לעברית מאנגלית, גרמנית או רוסית, אבל מה שעוד יותר חמור הוא שיש מאחוריה סיפור ארוך הרבה יותר שלא נזכר באבן שושן כלל.

את השורש בנז-, שמשמש בשמות של משפחה גדולה של חומרים כימיים, הביאו לאירופה הקטלאנים. בקטלאנית המילה הייתה benjuí (בָּנְז'וּאִי) ומשם היא הגיעה לצרפתית, אנגלית וכולי. אבל עם כל כמה שאני מחבב את הקטלאנים, אינני טוען שהם המציאו את המילה הזאת. הם הביאו אותה מערבית – لبان جاوي (לֻבַּאן גַ'אוִי), כלומר לְבוֹנָה מג'אווה. כך שם של בושם בעל ריח נעים כנראה הפך לשם של דלק מסריח, ומילה שמית חזרה אלינו בלבוש אירופי.

היה ראוי שאבן שושן לכל הפחות יזכיר את המקור הערבי של המילה.

(במאמר מוסגר, באטימולוגיה של המילה הזאת במילון קליין גם יש שגיאה. לא מוזכרת שם קטלאנית, אלא ספרדית, והכתיב הוא benjiú. זה בוודאי לא נכון – גם מילון האקדמיה המלכותית הספרדית DRAE מודה בערך benzoe שזו מילה קטלאנית שנכתבת benjuí.)

הביבליוגרפיה קוראת לקנון של אבן סינא גם "קאנון" וגם "קנון" – באותה שורה.

(ובאותה הזדמנות, שאלה: הספר שלו ידוע גם בערבית וגם בלטינית, אז איך נהוג לקרוא לו בעברית – קָאנוּן על פי ערבית ופרסית או קָאנוֹן על פי לטינית?)