Archive for the ‘ניקוד’ Category

רכשתי את המהורה החדשה של „דקדוק הפה והאוזן” של עוזי אורנן. נתקלתי שם ברשימת מילים שבהן יש א כאת קריאה (עמ׳ 40). בהן – „פֹּארָה” ו„נְכֹאת”. זה היה חשוב לי, כי אני מתחזק את הערך חולם בוויקיפדיה, ויש בו רשימת מילים שבהן יש א במקום ו. כמובן, לפני שהוספתי אותן לערך, רציתי להצליב עם מקורות אחרים, וגיליתי דברים מעניינים.

עם „נכאת” אין בעיות מיוחדות, אבל היה נחמד לראות שאבן־שושן מספר ש„נכאת” זה מין בושם, ובאותו הערך אומר ש„בית־נכות” היא מילה אחרת שנכתבת באות ו. טוב להזכיר טעויות נפוצות כאלה באותו הערך.

הסיפור של „פארה” מעניין יותר. פירושה המילה הזאת הוא „ענף”, והיא מופיעה מספר פעמים בספרי הנביאים. אבן־שושן מפנה ליחזקאל לא ד, אבל לא התעצלתי ובדקתי בספר תנ״ך אמתי, והנה מסתבר שהפסוק הנכון הוא יחזקאל לא ה, ולא ד. כמה פסוקים אחרי־כן, ביחזקאל לא יג אפשר לראות גם הבדל בין התנ״ך של אהרן דותן לבין תנ״ך קורן – המילה הזאת מופיעה שוב, ואצל דותן כתוב „פֹּארֹתָיו” ובקורן – „פֹּרֹאתָיו”. יהיה מעניין לבדוק את זה יותר לעומק.

מודעות פרסומת

תראו איזו מילה נהדרת גיליתי באבן שושן: מְנֻבָז. ככה, בלי הדגש התבניתי בבי"ת, אף על פי שהוא אמור להיות שם בגלל בניין פֻּעַל.

כנראה לא מְדֻבָּר בטעות: זוהי מילה מהעברית החדשה (לפי הסימון ח) ותופעה ידועה היא בעברית החדשה שאנשים גוזרים מילים לפי התנועות של הבניין ולא בהכרח לפי הדגש. זכור לי ראש צוות מתכנתים שאמרו לו ששרת הפיתוח לא עובד והוא מיד השיב: "מְעַבְדִים אותו?"

המילה מְעַבְדִים לא מופיעה באבן שושן וזה כנראה בסדר. דוגמה אחרת שכן מופיעה באבן שושן היא "הִתְחַבֵר", אבל לא כערך ממש, אלא כסעיף תחת הִתְחַבֵּר עם ההערה "בדיבור בהיגוי ב' רפויה, כאילו בניין התפעל" והמשמעות היא "נעשה חבר ל־, נעשו חברים זה עם זה". אני לא בתחום מדעי החברה, אבל נדמה לי שמושגים שגזורים מהמילה הזאת כבר הפכו למושגים מקצועיים שגורים.

אז טוב לדעת שאבן שושן מודע לתופעה ולא מתעלם ממנה כי היא חורגת מהדקדוק המסורתי. עם זאת, יש מספר בעיות. על מְנֻבָז נאמר: "רק בצירוף נֶבֶז מְנֻבָז – תצורה עממית מן נִבְזֶהח", אבל מילון הסלנג המקיף של רוזנטל דווקא מביא דוגמה שבה מְנֻבָז עומד לבדו, ללא נֶבֶז. הערך באבן שושן רק מביא את הדוגמה "מפקיד זה לא תקבל כלום, אינו אלא נבז מנובז!" ולא רשום מה מקורה. קצת קשה לדמיין שמשפט עם הצירוף "אינו אלא" הוא משפט לגמרי עממי, אבל אולי דיברו כך לפני כמה עשורים. חוץ מזה, עצם השימוש במושג "עממי" לא עקבי ולכן לא מדויק.

חוסר עקביות נמצא גם בייצוג: אם מְנֻבָז הוא ערך שעומד בזכות עצמו, למה לא הִתְחַבֵר? מעבר לזה, הלכתי לבדוק את המילה נִבְזֶהח, שממנה גזור מְנֻבָז ומצאתי דבר מעניינים מאוד. קודם כול, נִבְזֶה היא בכלל לא ח, אלא מקראית. לערך נִבְזֶה עצמו יש אטימולוגיה די משונה: "מן בזה, נִבְזֶה" – כאילו מעצמו. בערך נֶבֶז יש ציטוט של יזהר עם "נבז מנובז" – מה שפותר את בעיית המקור של מְנֻבָז. ויש גם ערך לשורש נבז, שעליו כתוב "בלשון הדיבור" – הציטוט מיזהר כבר מוכיח שהשורש הזה ספרותי וקיים לא רק בלשון הדיבור, וגזירת מילים בסגנון כזה עשה גם רבי סעדיה גאון במאה העשירית. עוד כתוב על השורש הזה "ראו גם נֵבֵז" – הכוונה כנראה לערך נֶבֶז והניקוד צירי-צירי כמובן לא נכון. לבסוף, תחת השורש נבז מופיע הפועל נֻבָּז ללא הגדרה ועם הפניה לערך… מְנֻבָּז – בדגש.

כל הבלגן הזה מצביע שוב על בעיה כללית מאוד בעריכת אבן שושן: הכול כנראה נעשה ידנית ללא עזרת מחשב. ניהול ממוחשב ומנורמל יותר של ערכים היה חוסך עבודה ומונע טעויות וגם מניח יסודות לטכנולוגיה של ניתוח טקסט סמנטי בעברית.

של

(זה התחיל בשאלה בדף הייעוץ הלשוני בוויקיפדיה.)

הרשומה הזאת לא מציגה בעיה במילון אבן שושן, אלא בעיה בהגדרת הדקדוק של הלשון. זוהי חשיבה בקול רם של מישהו שלמד ניקוד וקיבל מזה סריטה. המטרה שלי היא, בסופו של דבר, לחשוב איך אפשר לשפר את הניקוד, כדי שהוא יהיה שימושי יותר לעברית שאנחנו מדברים, אבל לעשות זאת תוך כדי שמירה של כמה שיותר מהמסורת הישנה של הניקוד. אשמח לקבל תגובות.


נסו לומר בקול רם את המשפטים הבאים:

  • "משה! שמעתי, שהילדים שלך בריאים וחכמים."
  • "משה! שמעתי, שלך יש ילדים בריאים וחכמים."

איך ביטאתם את המילה "שלך"? אני מהמר על כך שבמקרה הראשון ביטאתם shelkha ובמקרה השני ביטאתם shelekha.

עכשיו מתחיל דיון דקדוקי ותקנו אותי אם אני טועה. בשני המקרים הניקוד התקני הוא שֶׁלְּךָ ובשני המקרים השווא נע, כלומר ההגייה היותר תקנית בשני המקרים היא shelekha. אבל בשפת הדיבור חל למעשה בידול די הגיוני בין של + ך לבין ש + לך.

אז מצד אחד "של" היא מילת יחס שעומדת בפני עצמה ונצמדות אליה כינויים חבורים כמו אל המילה בגלל – של-שלך, בגלל-בגללך. הניקוד של "בגללך" הוא "בִּגְלַלְךָ". בלמ"ד הראשונה יש פתח ובלמ"ד השנייה יש שווא נח, כי זה המצב הרגיל לפני הסיומת -ך. אף על פי שזה שווא נח, בכ"ף סופית אין דגש קל, כי זה הכלל עם הסיומות האלה – יוצא דופן מהכלל המפורסם "דגש קל בבג"ד כפ"ת בראש מילה ואחרי שווא נח".

אז לכאורה אפשר להציע לאקדמיה לפתור את זה בפשטות: בואו נאמר ש"של" היא לגמרי מילה נפרדת ונבטל את הדגש, אבל נשאיר את הדגש כשמדובר בשי"ן הזיקה שמצטרפת למילת היחס "ל".

על ההתחלה יש לנו בעיה: אם בלמ"ד אין דגש, אז she היא הברה פתוחה, אז למה בשי"ן יש סגול? לא אמור להיות סגול בהברה פתוחה. אז נצטרך להחליף אותו בצירי:

בגלל של אשר ל
בִּגְלָלִי שֵׁלִי שֶׁלִּי
בִּגְלָלְךָ שֵׁלְךָ שֶׁלְּךָ
בִּגְלָלֵךְ שֵׁלָךְ שֶׁלָּךְ
בִּגְלָלוֹ שֵׁלוֹ שֶׁלּוֹ
בִּגְלָלָהּ שֵׁלָהּ שֶׁלָּהּ
בִּגְלָלֵנוּ שֵׁלָנוּ שֶׁלָּנוּ
בִּגְלַלְכֶם/ן שֵׁלָכֶם/ן שֶׁלָּכֶם/ן
בִּגְלָלָם/ן שֵׁלָהֶם/ן שֶׁלָּהֶם/ן

בעיה אפשרית א': "בגלל" נוטה כמו שם עצם רגיל, ולכן ב"בִּגְלָלֵךְ" יש צירי לפני כ"ף סופית. "של" מהבחינה הזאת נוטה כמו מילת היחס "ל", ולכן בגוף שני נקבה יש קמץ: שֵׁלָךְ. האם זה באמת בעייתי? לי זה לא נראה באמת קשה.

בעיה אפשרית ב': האם יש בעיה עם הצירי? האם הוא לא אמור להיחטף? אפשר לומר שיש תקדים לצירי משתמר: החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.4 כלל ד': בשמות בני הברה אחת הצירי משתמר: נֵר – נֵרוֹתֵיהֶם. אז גם זו לא בעיה.


אני אחזור על הבעיה המקורית: איך מבדילים בכתב בין "שמעתי שהילדים שלך בריאים" לבין "שמעתי שלך יש ילדים בריאים". בהנחה שהכול מנוקד, לפי הכללים הנוכחיים אין הבדל בניקוד, אף על פי שיש הבדל בהגייה ובמשמעות. ההצעה שלי פותרת את הבעיה הזאת בדרך די נועזת, אבל כמה אנשים יימצאו, שישימו לב לכך שהיא נועזת?

אז יש למישהו תגובה? מה אתם אומרים על רפורמה כזאת?

למילה גיל כמה משמעויות. הנפוצה ביותר היום היא "תקופת חיים". השנייה, שמשמשת היום בלשון מליצית יותר היא "שמחה". ויש עוד אחת: "ענבל, הלשון שבתוך הפעמון". במשמעות האחרונה המילה מופיעה בלשון חכמים ואבן שושן אומר שהיא כנראה תצלילית – גזורה מצליל הפעמון.

גיל במשמעות "תקופת חיים" קשור ל"ג'יל" בערבית, שפירושו "דור". לפי מילון שרוני, שורש המילה הערבית הזאת הוא גיל. באבן שושן המילה הערבית, הכתובה אותיות עברית, מופיעה משום מה עם דגש בגימ"ל: "גִּ'יל". אני בטוח שמדובר בשגיאה.

גיל במשמעות "שמחה" קשור למילה הערבית "גַ'אלַ", שפירושה "הסתובב". באבן שושן זה משום מה מנוקד "גַ'אַל" – בלי דגש, אבל עם פתח באל"ף, וזו טעות חמורה: בפעלים ערביים אמור להיות בכל מקרה פתח בעה"פ, והאל"ף בשורש הזה אמורה להיות נחה, כי השורש הוא ג'ול (לפי שרוני).

והבעיות לא נגמרות כאן. קליין אומר שגם השורש של גיל במשמעות תקופה קשור למעגל, אבל לא מסביר מעבר. בד"ב כולל את גיל במשמעות תקופה תחת אותו שורש. ייתכן שבאמת יש קשר, אבל אינני מומחה לערבית ולא אוכל לקבוע בוודאות.

מכל מקום, אם מתעלמים מהשגיאות בניקוד הגיזרון הערבי, החלוקה לשני ערכים נפרדים באבן שושן נראית לי נכונה. מילון ההווה, למשל, הרחיק לכת ושם את שתי המשמעויות באותו ערך ממש והתעלמו מהמשמעות השלישית.

אחר הוא שורש בעייתי. למשל, אין הסבר לניקוד המשונה: אַחַר; מדוע יש פתח באל"ף? זו לא הברה סגורה. ההסבר הוא כנראה שבעבר היה דגש בחי"ת שסגר הברה, אבל את זה אפשר לנחש רק אחרי עיון בכמה ספרי דקדוק וגם אז זה לא ברור.

יש לזה משמעויות מעבר לסקרנות. למשל, איך מנקדים ומבטאים מילים אחרות שגזורות מהשורש הזה – בחטף פתח או בשווא בחי"ת? למשל, אחריות, אחרון־המוהיקנים, לאחרונה?

לפי האקדמיה, המילה אחריות יכולה להיות מנוקדת גם אַחְרַיוּת וגם אַחֲרַיוּת, אבל זה לא כתוב בבירור באבן שושן. הערך הראשי הוא אַחְרַיוּת והניקוד אַחֲרַיוּת מופיע האחת הדוגמאות. אם האקדמיה מצאה לנכון לציין את זה בנפרד בחוברת החלטות האקדמיה בדקדוק, זה ראוי לציון בולט יותר גם במילון.

תשובות ברורות למילים האחרות שציינתי לא מצאתי בהחלטות האקדמיה. לכאורה נראה לי שכן יכול להיות שם שווא נח, שכן המילה אחרון כנראה גזורה מאותו משקל כמו פִּתְרוֹן, ולכן השווא יכול להיות נח. מכיוון שהגייה כזאת גם רווחת בציבור, היה טוב לדעת בוודאות אם היא נכונה דקדוקית או לא.

וגם למילה בָּתַר יש ניקוד חריג. המילה מופיעה בעברית בעיקר בסמיכות, כגון בָּתַר־מִקְרָאִי, ואפשר היה לצפות שניקודה יהיה כשל דְּבַר־, ולא: הקמץ מתקיים, כמו בארמית, ויש דוגמאות באבן שושן וגם במילון של גור וההווה.

אינני יודע בוודאות את הסיבה לכך, ואני גם קצת מופתע שהמילה לא מוזכרת ב"החלטות האקדמיה בדקדוק". כנראה הסיבה היא האטימולוגיה: מדובר בקיצור של ב + אתר, כלומר במקום, כלומר אחרי; מי שתפס את המקום של מישהו, בא אחריו. הקמץ הוא שריד לאלף שלמה, ולכן כנראה מתקיים ולא נחטף כמו במילה דְּבַר־. היה טוב לראות התייחסות לעניין – לפחות הדגשה של הניקוד החריג ואולי גם הסבר.

(הרשומה נכתבה בעקבות שאלה בייעוץ לשוני בוויקיפדיה, 30 במאי 2009.)