Archive for the ‘משנה’ Category

בעברית יש תופעה ידועה של שינוי הטעם התקני במילים מסוגים מסוימים, ובפרט בשמות פרטיים. לרוב הטעם זז אחורה: השם התקני שָׂרָ֫ה הופך לשָׂ֫רָה, דָּוִ֫ד הופך לדָּ֫וִד וכו'.

איך קוראים לאשתו של עמיר פרץ? אחלמה. ואיך מבטאים את זה? כולם מבטאים את זה עם הטעמת מלרע: אַחְלָמָ֫ה, בדומה למילה הַחְלָמָ֫ה בהקשר של רפואה. אלא שהטעם התקני לפי המקרא הוא דווקא אַחְלָ֫מָה! מלעיל, הטעמה בלמ"ד. באבן שושן קיימת גם המילה אחלמה עם פירוש זהה ל"החלמה", והיא נהגית במלרע, אבל למיטב ידיעתי אחלמה פרץ קרויה על שם אבן החושן אחלמה, וזו מילה במלעיל. מסקרן – לא בצורה רכילותית, אלא בצורה מדעית – איך עמיר קורא לאשתו.

מילון אבן שושן מסמן את הטעם של המילה הזאת נכון, אבל יש עם הערך הזה כמה בעיות אחרות. אבן שושן מציע בתור מקור המילה רק את המילה המצרית ח'נמת. לפי קליין זה שם של אבן יקרה אדומה דווקא, בעוד שהאחלמה סגולה. אפשרויות אחרות הן – השורש חלם, שמשמש במילה החלמה, כלומר התחזקות; לפי קליין, האבן אולי אמורה לחזק את מי שמחזיק בה (כהן?) אפשרות אחרת היא הקשר לצמח החלמית, שדומה לאחלמה לא רק בשמו, אלא גם בצבעו. השם חלמית מופיע במסכת כלאיים במשנה, אבל אבן שושן מציין ששם אולי הכוונה הייתה לצמח אחר.

ועוד בעיה: השם אחלמה לא מופיע ברשימת השמות.

"נפולת של נמושות" – אמר יצחק רבין ביום העצמאות תשל"ו על היורדים מישראל. איך נכון לנקד את זה?

נְמוּשׁוֹת? נְמוֹשׁוֹת? התשובה הראשונה בוודאי לא נכונה, אף על פי שיש כנראה אנשים שהוגים כך. התשובה השנייה נראית נכונה, אבל באבן שושן כתוב נָמוֹשׁוֹת. אף על פי שהכתיב הזה מנוגד לכלל הבסיסי של הקמץ – קמץ שמתרחק בנטייה מהטעם, לא מתקיים ובדרך כלל הופך לשווא. בצורת היחיד הקמץ סמוך לטעם ובצורות הרבים הוא נמצא כבר במרחק שתי הברות, וחייב להתקצר, והצורה צריכה להיות נְמוֹשׁוֹת, וכך מנוקד במילונו של יהודה גור מתש"י. אבל אבן שושן לא טועה ולא מטעה: נָמוֹשׁוֹת אינה צורה שגויה. כך זה מנוקד בכתב יד קויפמן של המשנה (פאה ח א).

אך בכל זאת יש לי שתי טענות כלפי מילון אבן שושן כאן. הראשונה היא שאפשר היה לכלול הסבר לניקוד החריג. כנראה אין הסבר מעבר לניקוד של כתב יד קויפמן, מקור הסמכותי ביותר למשנה. חוברת החלטות האקדמיה בדקדוק כוללת את המילה הזו ברשימה של מילים עם ניקוד חריג: פָּעוֹטוֹת, פָּמוֹטוֹת, מָמוֹנוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת ושמות של עושי פעולה וכלים: לָקוֹחוֹת, כָּרוֹזוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשׁוֹת. יש שישה כרכים במילון והסברים לניקודים חריגים לא היו מבזבזים הרבה נייר.

הטענה השנייה היא הכללתה של הצורה "נמושה", כצורה מעברית חדשה, בערך נפרד. מדובר, למיטב הבנתי, באותה מילה, שבעברית חדשה נוצרה לה צורת יחיד בנקבה מצורת הרבים הנקבית לכאורה. המשמעות, למעשה זהה – "אדם חסר אופי או כוח פנימי, שקל להשפיע עליו" לא שונה בהרבה מהגדרה מס' 2 של נמוש – חלש, מפגר. אבל תקנו אותי אם אני טועה.

ואת האמירה של רבין, המתועדת בספר של רפי מן, בהחלט אפשר היה לכלול בתור דוגמה בערך.