Archive for the ‘מקרא’ Category

רכשתי את המהורה החדשה של „דקדוק הפה והאוזן” של עוזי אורנן. נתקלתי שם ברשימת מילים שבהן יש א כאת קריאה (עמ׳ 40). בהן – „פֹּארָה” ו„נְכֹאת”. זה היה חשוב לי, כי אני מתחזק את הערך חולם בוויקיפדיה, ויש בו רשימת מילים שבהן יש א במקום ו. כמובן, לפני שהוספתי אותן לערך, רציתי להצליב עם מקורות אחרים, וגיליתי דברים מעניינים.

עם „נכאת” אין בעיות מיוחדות, אבל היה נחמד לראות שאבן־שושן מספר ש„נכאת” זה מין בושם, ובאותו הערך אומר ש„בית־נכות” היא מילה אחרת שנכתבת באות ו. טוב להזכיר טעויות נפוצות כאלה באותו הערך.

הסיפור של „פארה” מעניין יותר. פירושה המילה הזאת הוא „ענף”, והיא מופיעה מספר פעמים בספרי הנביאים. אבן־שושן מפנה ליחזקאל לא ד, אבל לא התעצלתי ובדקתי בספר תנ״ך אמתי, והנה מסתבר שהפסוק הנכון הוא יחזקאל לא ה, ולא ד. כמה פסוקים אחרי־כן, ביחזקאל לא יג אפשר לראות גם הבדל בין התנ״ך של אהרן דותן לבין תנ״ך קורן – המילה הזאת מופיעה שוב, ואצל דותן כתוב „פֹּארֹתָיו” ובקורן – „פֹּרֹאתָיו”. יהיה מעניין לבדוק את זה יותר לעומק.

מודעות פרסומת

יהלם

נשאלתי האם תקין לכתוב את שם המשפחה „יהלם” בכתיב חסר ללא ו.

עשיתי את הדבר הפשוט: בדקתי במילון אבן־‏שושן. המילון הזה כולל רק את המילה יַהֲלוֹם, בכתיב מלא. בדוגמה מן המקרא כתוב רק הפסוק שבו המילה מופיעה, אבל לא הפסוק עצמו, כמתבקש. אם פותחים תנ״ך, רואים שהמילה שם כתובה בכתיב חסר: יַהֲלֹם.

אבן־‏שושן לא כולל את הכתיב הזה בכלל. לפי כללי האקדמיה הכתיב התקני היום הוא הכתיב המלא עם ו, אז זה בסדר שההגדרה מופיעה תחת יַהֲלוֹם, אבל היה ראוי לכלול גם את הכתיב החסר יַהֲלֹם בתור הפניה ליַהֲלוֹם, כשם שהעיול כֹּחַ, למשל, מפנה אל כּוֹחַ.

ולשאלה המקורית, האקדמיה מתגמשת כשמדובר בשמות פרטיים, אז הכתיב „יהלם” אינו שגוי לגמרי, אבל הייתי ממליץ לאנשים שזה שמם לכתוב אותו בכתיב מלא, לא רק כי „ככה האקדמיה אמרה”, אלא גם כי קל יותר לקרוא את זה.

הבלשנים לא כל כך בטוחים לגבי האטימולוגיה של "אישון". בד"ב, קליין ואבן שושן אומרים שזה מ"איש", אבל לא בוודאות.

מה שיותר מעניין זה הצירוף "אישון לילה". לכאורה הגיוני שכשם שהאישון נמצא באמצע העין, כך אישון לילה הוא אמצע הלילה, וזה באמת מה שאומרים על "אישון" בד"ב וקליין. הביטוי מופיע בספר משלי ז ט – "בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה". מה שמעניין זה שכמה פסוקים לפני כן מופיעה המילה אישון במשמעות של בבת עין – "וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ". ואילו במשלי כ כ כתוב: "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון חֹשֶׁךְ"; הכתיב הוא אישון, אבל הקרי בשוליים – אֱשׁוּן!

כאן העניינים מסתבכים באמת. בד"ב חושב שאשון זו צורת משנה של אישון ואילו אבן שושן וקליין החדשים יותר אומרים שזה גלגול של המילה האכדית išinnu – זמן קבוע. אבן שושן לא מזכיר את המילה הארמית הקשורה "אשונא", שמובאת אצל קליין, אבל הוא מוסיף ש"אישון" ב"אישון לילה" הוא צורת משנה של "אשון" ולא להפך. כלומר, אלא אם כן פספסתי משהו, אבן שושן לא מציין כלל את האפשרות ש"אישון לילה" קשור ל"אמצע הלילה".

זו לא בעיה גדולה, כי אולי הקשר הזה באמת שגוי מבחינה אטימולוגית, אבל הקרבה בין שני השימושים של אישון במשמעויות השונות במשלי ז והכתיב והקרי בפרק כ גורמים לי לחשוב שהסיפור מורכב יותר. למשל, יכול להיות שהיה כאן מקרה של אטימולוגיה עממית בעת כתיבת ספר משלי.

כמובן יכול להיות שכל המחשבות האלה שלי מאוד לא מושכלות ומישהו חכם ממני כבר חקר את הנושא ומצא את האמת. אם כן, ספרו לי על זה בתגובות – ובכל מקרה הייתי רוצה לראות משהו מפורט יותר על דפי אבן שושן.

נתקלתי במוזרות הזאת בעקבות קריאת "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. היא כתבה "אשון לילה" וזה נראה לי משונה, אז הלכתי לבדוק. לא ברור לי מדוע בחרה דווקא ב"אשון", כאשר הן בשפה המדוברת היום והן בתנ"ך הביטוי הוא בפירוש "אישון לילה" ו"אשון" מופיע בצירוף "אשון חושך". היא לא הראשונה שעשתה את זה – גם יל"ג ערבב בין שני הביטויים (לפי הדוגמה באבן שושן). למרות יל"ג, מבחינה ספרותית זה נראה לי כמו התחכמות לשונית מיותרת ובספר הזה יש עוד הרבה כאלה; אבל מבחינת הסקרנות שלי זה טוב, כי שמחתי לגלות את החידה הקטנה הזאת.

איזו מילה מוזרה.

כלום היא מילה מתקופת החכמים ולרוב הדעות זה הלחם של כָּל ומְאוּם. ומה זה מְאוּם? יש שתי מילים קשורות לכאורה: מאום ומְאוּמָה. מאומה מופיעה במקרא במשמעות של "משהו" ובדרך כלל בשלילה – לא מאומה, אל תעש מאומה וכו'. הגיזרון נראה קצת מעגלי: טענה אחת היא שזה גלגול של "מה ומה", אבל יש בכך ספק בגלל הטעם המלעילי (בד"ב, קליין); דעה אחרת היא שמדובר בגזירה ממְאוּם. אבל מה זה מאום?

במקרא זה מופיע פעמיים: בדניאל ובאיוב. בדניאל א הקרי הוא מוּם. ובאיוב לא מצוין קרי, אבל אין שווא במ"ם – בקורן ובדותן אין שום ניקוד ובסנונית יש קובוץ וגם לפי הפסוק נראה שהכוונה למוּם (וכך גם אומר בד"ב). המילה מוּם מופיעה כבר בספר ויקרא. אז האם יש קשר בין מום ומאומה?

אבן שושן אומר שזה אולי כיווץ ממאום, מה שנראה קצת מוזר. והוא מצטט את הפסוק מאיוב גם בערך מאום וגם במום, ומנקד אותו שונה, בהתאם לערך. אהם.

למילה נעימה שתי משמעויות: צורת נקבה של שם התואר "נעים", ו"מנגינה".

למילים כנראה גיזרון שונה: נעים קשור לשורש نعم/נעם בערבית ונעימה קשורה לשורש نغم/נע'ם, כלומר עם עי"ן אחרת. אבן שושן אומר על זה משהו מוזר: על נעימה כתוב [מן נעם (כלומר השורש נעם שממנו גזורה המילה נעים); ערבית נַעְ'מַה] ועל נעם כתוב שהמקבילה הערבית היא נַעִמַ, בעי"ן רגילה.

מילון קליין אומר בפירוש שמדובר בשורש אחר.

העניינים הולכים ומסתבכים: לדעת אבן שושן נעימה היא מילה מקראית שמופיעה בתהלים טז יא ואז הוא מיד סותר את עצמו: המשמעות המקראית שייכת לנְעִימוּת ולא למנגינה. קליין ובד"ב חושבים שהמשמעות של מנגינה בתר מקראית ואבן שושן בעצם מסכים, אבל בערך נעימה הוא מערבב בין הדברים.

צדה

מה שמגניב בלימודי לשון עברית זה הכפילות: מצד אחד האקדמיה קובעת חוקי דקדוק לפי המקרא המנוקד, אבל בעצם ניקוד המקרא הוא בלגן די גדול.

הדוגמאות רבות והנה אחת: צירי מלא וחסר. לא מעט אנשים מוסיפים יו"ד במילים עם צליל /e/ ללא שום צורך. את היו"ד צריך להוסיף אם היא חלק מהשורש או שיש לכך סיבה דקדוקית אחרת. אבל נקדני המקרא, למשל, עשו פה ושם "שגיאות".

למשל בבראשית מב כה מופיע הצירוף צֵדָה לַדָּרֶךְ. זה אמור להיות צידה, כי השורש הוא ציד. אבל לבעלי המסורה לא הייתה שום בעיה לכתוב צֵדָה.

לבעלי המסורה בהגדרה לא באים בטענות. וגם למילון אבן שושן אני לא בא בטענות, כי מי שייתקל בפסוק הזה ולא ידע מה זה צֵדָה, ימצא את המילה לפי האלפבית עם הפניה צֵידָה. ומבחינת תוכן זה בסדר גמור. הבעיה היחידה היא שכל ההפניות האלו כתובות בגופן קטן יותר ומוזחות פנימה, מה שמקשה על מציאתן. אז מדובר בעצם בבעיה כללית: בטלו את ההזחה פנימה, כדי שנוכל לעבור בקו ישר עם האצבע לפי סדר הערכים ולא לפספס את המילים המוזחות.