Archive for the ‘מילון קליין’ Category

הבלשנים לא כל כך בטוחים לגבי האטימולוגיה של "אישון". בד"ב, קליין ואבן שושן אומרים שזה מ"איש", אבל לא בוודאות.

מה שיותר מעניין זה הצירוף "אישון לילה". לכאורה הגיוני שכשם שהאישון נמצא באמצע העין, כך אישון לילה הוא אמצע הלילה, וזה באמת מה שאומרים על "אישון" בד"ב וקליין. הביטוי מופיע בספר משלי ז ט – "בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה". מה שמעניין זה שכמה פסוקים לפני כן מופיעה המילה אישון במשמעות של בבת עין – "וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ". ואילו במשלי כ כ כתוב: "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ באישון חֹשֶׁךְ"; הכתיב הוא אישון, אבל הקרי בשוליים – אֱשׁוּן!

כאן העניינים מסתבכים באמת. בד"ב חושב שאשון זו צורת משנה של אישון ואילו אבן שושן וקליין החדשים יותר אומרים שזה גלגול של המילה האכדית išinnu – זמן קבוע. אבן שושן לא מזכיר את המילה הארמית הקשורה "אשונא", שמובאת אצל קליין, אבל הוא מוסיף ש"אישון" ב"אישון לילה" הוא צורת משנה של "אשון" ולא להפך. כלומר, אלא אם כן פספסתי משהו, אבן שושן לא מציין כלל את האפשרות ש"אישון לילה" קשור ל"אמצע הלילה".

זו לא בעיה גדולה, כי אולי הקשר הזה באמת שגוי מבחינה אטימולוגית, אבל הקרבה בין שני השימושים של אישון במשמעויות השונות במשלי ז והכתיב והקרי בפרק כ גורמים לי לחשוב שהסיפור מורכב יותר. למשל, יכול להיות שהיה כאן מקרה של אטימולוגיה עממית בעת כתיבת ספר משלי.

כמובן יכול להיות שכל המחשבות האלה שלי מאוד לא מושכלות ומישהו חכם ממני כבר חקר את הנושא ומצא את האמת. אם כן, ספרו לי על זה בתגובות – ובכל מקרה הייתי רוצה לראות משהו מפורט יותר על דפי אבן שושן.

נתקלתי במוזרות הזאת בעקבות קריאת "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. היא כתבה "אשון לילה" וזה נראה לי משונה, אז הלכתי לבדוק. לא ברור לי מדוע בחרה דווקא ב"אשון", כאשר הן בשפה המדוברת היום והן בתנ"ך הביטוי הוא בפירוש "אישון לילה" ו"אשון" מופיע בצירוף "אשון חושך". היא לא הראשונה שעשתה את זה – גם יל"ג ערבב בין שני הביטויים (לפי הדוגמה באבן שושן). למרות יל"ג, מבחינה ספרותית זה נראה לי כמו התחכמות לשונית מיותרת ובספר הזה יש עוד הרבה כאלה; אבל מבחינת הסקרנות שלי זה טוב, כי שמחתי לגלות את החידה הקטנה הזאת.

איזו מילה מוזרה.

כלום היא מילה מתקופת החכמים ולרוב הדעות זה הלחם של כָּל ומְאוּם. ומה זה מְאוּם? יש שתי מילים קשורות לכאורה: מאום ומְאוּמָה. מאומה מופיעה במקרא במשמעות של "משהו" ובדרך כלל בשלילה – לא מאומה, אל תעש מאומה וכו'. הגיזרון נראה קצת מעגלי: טענה אחת היא שזה גלגול של "מה ומה", אבל יש בכך ספק בגלל הטעם המלעילי (בד"ב, קליין); דעה אחרת היא שמדובר בגזירה ממְאוּם. אבל מה זה מאום?

במקרא זה מופיע פעמיים: בדניאל ובאיוב. בדניאל א הקרי הוא מוּם. ובאיוב לא מצוין קרי, אבל אין שווא במ"ם – בקורן ובדותן אין שום ניקוד ובסנונית יש קובוץ וגם לפי הפסוק נראה שהכוונה למוּם (וכך גם אומר בד"ב). המילה מוּם מופיעה כבר בספר ויקרא. אז האם יש קשר בין מום ומאומה?

אבן שושן אומר שזה אולי כיווץ ממאום, מה שנראה קצת מוזר. והוא מצטט את הפסוק מאיוב גם בערך מאום וגם במום, ומנקד אותו שונה, בהתאם לערך. אהם.

למילה נעימה שתי משמעויות: צורת נקבה של שם התואר "נעים", ו"מנגינה".

למילים כנראה גיזרון שונה: נעים קשור לשורש نعم/נעם בערבית ונעימה קשורה לשורש نغم/נע'ם, כלומר עם עי"ן אחרת. אבן שושן אומר על זה משהו מוזר: על נעימה כתוב [מן נעם (כלומר השורש נעם שממנו גזורה המילה נעים); ערבית נַעְ'מַה] ועל נעם כתוב שהמקבילה הערבית היא נַעִמַ, בעי"ן רגילה.

מילון קליין אומר בפירוש שמדובר בשורש אחר.

העניינים הולכים ומסתבכים: לדעת אבן שושן נעימה היא מילה מקראית שמופיעה בתהלים טז יא ואז הוא מיד סותר את עצמו: המשמעות המקראית שייכת לנְעִימוּת ולא למנגינה. קליין ובד"ב חושבים שהמשמעות של מנגינה בתר מקראית ואבן שושן בעצם מסכים, אבל בערך נעימה הוא מערבב בין הדברים.

למילה גיל כמה משמעויות. הנפוצה ביותר היום היא "תקופת חיים". השנייה, שמשמשת היום בלשון מליצית יותר היא "שמחה". ויש עוד אחת: "ענבל, הלשון שבתוך הפעמון". במשמעות האחרונה המילה מופיעה בלשון חכמים ואבן שושן אומר שהיא כנראה תצלילית – גזורה מצליל הפעמון.

גיל במשמעות "תקופת חיים" קשור ל"ג'יל" בערבית, שפירושו "דור". לפי מילון שרוני, שורש המילה הערבית הזאת הוא גיל. באבן שושן המילה הערבית, הכתובה אותיות עברית, מופיעה משום מה עם דגש בגימ"ל: "גִּ'יל". אני בטוח שמדובר בשגיאה.

גיל במשמעות "שמחה" קשור למילה הערבית "גַ'אלַ", שפירושה "הסתובב". באבן שושן זה משום מה מנוקד "גַ'אַל" – בלי דגש, אבל עם פתח באל"ף, וזו טעות חמורה: בפעלים ערביים אמור להיות בכל מקרה פתח בעה"פ, והאל"ף בשורש הזה אמורה להיות נחה, כי השורש הוא ג'ול (לפי שרוני).

והבעיות לא נגמרות כאן. קליין אומר שגם השורש של גיל במשמעות תקופה קשור למעגל, אבל לא מסביר מעבר. בד"ב כולל את גיל במשמעות תקופה תחת אותו שורש. ייתכן שבאמת יש קשר, אבל אינני מומחה לערבית ולא אוכל לקבוע בוודאות.

מכל מקום, אם מתעלמים מהשגיאות בניקוד הגיזרון הערבי, החלוקה לשני ערכים נפרדים באבן שושן נראית לי נכונה. מילון ההווה, למשל, הרחיק לכת ושם את שתי המשמעויות באותו ערך ממש והתעלמו מהמשמעות השלישית.

כנראה עורכי אבן שושן באמת מחפפים בגיזרונן של מילים ממקור אמריקאי.

על המילים "שוקולד" ו"קקאו" כתוב שהן ממקור "מקסיקני". זה לא שגוי לחלוטין: השפות האינדיאניות שמהן הגיעו המילים האלו מדוברות במקסיקו ובמדינות שכנות וגם השם מקסיקו הגיע מאחת מהן. ובכל זאת אפשר לציין שם מדויק יותר לשפה. לפי מריאם-ובסטר שתי המילים מגיעות משפת נאוואטל. על שוקולד מריאם-ובסטר גם מוסיף שזה שם המשקה שמכינים שם מהצמח הזה ושייתכן שהשם קשור למילה chikolli – וו שבעזרתו מערבבים את המשקה הזה.

לפי המאמר רוקחות תרבותית של שוקולד (The Cultural Pharmacology of Chocolate) מאת טים באטצ'אלדר (Tim Batchelder) בכתב עת לרפואה אלטרנטיבית Townsend Letter for Doctors and Patients, המילה הגיעה לנאוואטל משפות אינדיאניות אחרות – אולמק ומאיה.1

על שוקולד אבן שושן גם מציין שלעברית המילה הגיעה מאנגלית. אולי באמת, אבל אולי זו פשוט הייתה השפה הזרה הזמינה ביותר לעורכי המילון. הייתי רוצה לדעת מי היה הראשון שהשתמש במילה הזאת – ובכל מילה אחרת – בטקסט עברי ולפי זה אפשר היה גם לדעת בצורה מדויקת יותר מאיפה היא הגיעה. הרי אם היא הייתה מגיעה מאנגלית, זה היה יכול להיות צ'וקולט או טשוקולט, לא? בשי"ן אומרים את המילה הזאת, למשל ברוסית (шоколад) וביידיש (שאָקאָלאד). והתוספת של -ה בסוף, שהייתה נהוגה פעם ("שוקולדה") ממש לא אנגלית ואולי היא מגיעה מפולנית (czekolada). בהיות אבן שושן המילון האטימולוגי הכללי היחיד של השפה העברית שכתוב בעצמו בעברית, הוא צריך להקפיד יותר. אם עורכי אבן שושן מפחדים שקוראים בישראל לא יכירו שמות מוזרים של שפות כגון נאוואטל ואולמק, אפשר ליצור רשימה של כל השפות שמצוטטות באטימולוגיה עם הסבר קצר על כל אחת מהן או לכלול את כל שמות השפות כערכים במילון.

מילון קליין מציין את נאוואטל כמקור לשתי המילים, אבל משום מה כולל רק "שוקולדה" ולא "שוקולד".

חג שבועות שמח!


1 קחו את זה בעירבון מוגבל, משום שכתב העת הזה לא מגדיר את עצמו מדעי. אני בכל זאת מביא את המידע הזה על אולמק ומאיה, כי הוא לא נראה מופרך והוא גם מבוסס על הספר "ההיסטוריה האמתית של שוקולד" (The True History of Chocolate) מאת מייקל וסופי קו (Sophie D. Coe ו-Michael D. Coe), שנראה אמין, אם כי אינני יכול לעיין בו.

אחרי שדיברנו אתמול על מיכל או מכל, בואו נדבר על מה ששמים בו. לפי אבן שושן, מקור המילה בנזין – benzine האיטלקי. יותר סביר שהמילה הגיעה לעברית מאנגלית, גרמנית או רוסית, אבל מה שעוד יותר חמור הוא שיש מאחוריה סיפור ארוך הרבה יותר שלא נזכר באבן שושן כלל.

את השורש בנז-, שמשמש בשמות של משפחה גדולה של חומרים כימיים, הביאו לאירופה הקטלאנים. בקטלאנית המילה הייתה benjuí (בָּנְז'וּאִי) ומשם היא הגיעה לצרפתית, אנגלית וכולי. אבל עם כל כמה שאני מחבב את הקטלאנים, אינני טוען שהם המציאו את המילה הזאת. הם הביאו אותה מערבית – لبان جاوي (לֻבַּאן גַ'אוִי), כלומר לְבוֹנָה מג'אווה. כך שם של בושם בעל ריח נעים כנראה הפך לשם של דלק מסריח, ומילה שמית חזרה אלינו בלבוש אירופי.

היה ראוי שאבן שושן לכל הפחות יזכיר את המקור הערבי של המילה.

(במאמר מוסגר, באטימולוגיה של המילה הזאת במילון קליין גם יש שגיאה. לא מוזכרת שם קטלאנית, אלא ספרדית, והכתיב הוא benjiú. זה בוודאי לא נכון – גם מילון האקדמיה המלכותית הספרדית DRAE מודה בערך benzoe שזו מילה קטלאנית שנכתבת benjuí.)