Archive for the ‘כתיב’ Category

רכשתי את המהורה החדשה של „דקדוק הפה והאוזן” של עוזי אורנן. נתקלתי שם ברשימת מילים שבהן יש א כאת קריאה (עמ׳ 40). בהן – „פֹּארָה” ו„נְכֹאת”. זה היה חשוב לי, כי אני מתחזק את הערך חולם בוויקיפדיה, ויש בו רשימת מילים שבהן יש א במקום ו. כמובן, לפני שהוספתי אותן לערך, רציתי להצליב עם מקורות אחרים, וגיליתי דברים מעניינים.

עם „נכאת” אין בעיות מיוחדות, אבל היה נחמד לראות שאבן־שושן מספר ש„נכאת” זה מין בושם, ובאותו הערך אומר ש„בית־נכות” היא מילה אחרת שנכתבת באות ו. טוב להזכיר טעויות נפוצות כאלה באותו הערך.

הסיפור של „פארה” מעניין יותר. פירושה המילה הזאת הוא „ענף”, והיא מופיעה מספר פעמים בספרי הנביאים. אבן־שושן מפנה ליחזקאל לא ד, אבל לא התעצלתי ובדקתי בספר תנ״ך אמתי, והנה מסתבר שהפסוק הנכון הוא יחזקאל לא ה, ולא ד. כמה פסוקים אחרי־כן, ביחזקאל לא יג אפשר לראות גם הבדל בין התנ״ך של אהרן דותן לבין תנ״ך קורן – המילה הזאת מופיעה שוב, ואצל דותן כתוב „פֹּארֹתָיו” ובקורן – „פֹּרֹאתָיו”. יהיה מעניין לבדוק את זה יותר לעומק.

יהלם

נשאלתי האם תקין לכתוב את שם המשפחה „יהלם” בכתיב חסר ללא ו.

עשיתי את הדבר הפשוט: בדקתי במילון אבן־‏שושן. המילון הזה כולל רק את המילה יַהֲלוֹם, בכתיב מלא. בדוגמה מן המקרא כתוב רק הפסוק שבו המילה מופיעה, אבל לא הפסוק עצמו, כמתבקש. אם פותחים תנ״ך, רואים שהמילה שם כתובה בכתיב חסר: יַהֲלֹם.

אבן־‏שושן לא כולל את הכתיב הזה בכלל. לפי כללי האקדמיה הכתיב התקני היום הוא הכתיב המלא עם ו, אז זה בסדר שההגדרה מופיעה תחת יַהֲלוֹם, אבל היה ראוי לכלול גם את הכתיב החסר יַהֲלֹם בתור הפניה ליַהֲלוֹם, כשם שהעיול כֹּחַ, למשל, מפנה אל כּוֹחַ.

ולשאלה המקורית, האקדמיה מתגמשת כשמדובר בשמות פרטיים, אז הכתיב „יהלם” אינו שגוי לגמרי, אבל הייתי ממליץ לאנשים שזה שמם לכתוב אותו בכתיב מלא, לא רק כי „ככה האקדמיה אמרה”, אלא גם כי קל יותר לקרוא את זה.

באבן שושן המילה סְצֵנָה כתובה בלא יו"ד וטוב שכך – לא צריך לעודד כתיבת יו"דים מיותרים לציון צליל /e/ – וכבר שמעתי אנשים שמבטאים "סֵצִינָה" ר"ל. עם זאת, הכתיב "סצינה" די נפוץ (בגוגל – תוצאות כמעט שוות ל"סצנה"), אז אולי אפשר לציין אותו את ככתיב לא תקני, למשל על ידי הפניה מ"סצינה" ל"סצנה". מן הסתם הערכים האלה יופיעו אחד אחרי השני, כי בעברית אין עוד מילים שמתחילות בסצ'. אז אולי אפשר לוותר על זה.

אבל מה שיותר חשוב הוא חסרונו של פירוש שנפוץ מאוד היום – כינוי לתופעה תרבותית, סגנון, כגון "סצנת הָאָנִימָה", "סצנת המטאל". רוזנטל מספק הגדרה טובה שאפשר לאמץ בלי הרבה שינויים גם למילון כללי: "מכלול התרחשויות בתחום חברתי־תרבותי". מעניין לציין שמילון Merriam-Webster Collegiate לא נותן לכך הגדרה ברורה; הדבר הכי קרוב כנראה הוא sphere of activity, וגם את זה אני מבין רק לפי הדוגמה the drug scene. המשמעות הזאת כנראה חדשה למדי, כי היא לא מופיעה ב-Webster's Third.

לגבי האטימולוגיה: רוזנטל מציין את הרוסית כמקור. יש סיכוי טוב שזה נכון לגבי ההגייה בצד"י, שכן קשה להאמין שהצד"י הגיעה לעברית ישר מהלטינית, וכנראה כדאי לציין את זה באבן שושן. עם זאת, לא נראה לי שמשמעות כזאת קיימת ברוסית והיא כנראה הגיעה אל העברית מאנגלית – אבל תקנו אותי אם אני טועה.

אף כי הוא לא חף מטעויות וחוסר עקביות גם בעניין הזה, מילון אבן שושן הוא המילון הטוב ביותר שקיים היום לבירור כתיב מנוקד והגייה. (מילון ההווה נותן קצת יותר מידע על כתיב חסר ניקוד, אבל חסר בו מידע רב ושימושי על כתיב מנוקד והגייה.)

אבל לפעמים אבן שושן נותן בעניין הזה יותר מדי מידע. למשל, בבניין התפעל בשורש חבט מופיעות בסוגריים הצורות לְהִתְחַבֵּט, הִתְחַבֵּט, יִתְחַבֵּט. נטייה כזו מופיע בכל הפעלים בבניין התפעל וגוזלת לא מעט נייר, כי זה מיותר, שכן מדובר בצורות סדירות לגמרי בבניין התפעל. מי שמעוניין לברר את הניקוד שלהן יכול לבדוק אותו בטבלת נטיות הבניינים בסוף הכרך האחרון. ואם כבר בפועל הזה עסקינן, אפשר אולי להתחבט על ניקוד הצורה הִתְחַבַּטְתִּי – האם יש התמזגות של ת"ו וט"ת (אין).

למילה יַחְדָּו יש גיזרון משונה. מה עושה הו"ו בסוף? האם מדובר ב*יְחַדִים שֶׁלּוֹ? ככל הנראה לא. במקרא סיומות של זכר נכתבו לרוב ביו"ד – למשל בָּנָיו. אנחנו רגילים לראות את היו"ד הזאת ורובנו לא שואלים את עצמנו מדוע בעצם היא שם, אם אנחנו בכלל לא הוגים אותה. במילים כמו בָּנָיו היא כנראה משתמרת מצורת הרבים "בני" שהצטרפה אליה הסיומת "הוא"; מ"הוא" נשארה הו"ו ומסיומת הרבים -י נשארה היו"ד, אבל היא לא נהגית. מילים כגון שְׂלָו (שליו, מין ציפור) יכולות להיכתב בלא יו"ד בכתיב מנוקד, משום שלא מדובר בסיומת של שייכות אלא בחלק מהשורש, אבל בכתיב חסר ניקוד האקדמיה ממליצה על כתיב ביו"ד לשם ההקלה, וטוב שכך.

ובכן, המילה יחדו נכתבת במקרא לרוב בלא יו"ד, כמו שלו. בנוסף, לא מדובר בהכרח בתיאור של קבוצה של גבר ואנשים שנלווים אליו ולא בהכרח בגוף שלישי. למשל במלכים א ג יז – וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו – אנחנו זה גוף ראשון ומדובר בכלל בשתי נשים. כל זה מצביע על כך שכנראה לא מדובר בסיומת שייכות, אלא במשהו אחר. הדקדוק של גזניוס אומר שמדובר אולי בשריד לסיומת יחסה קדומה שמציינת את היות המילה תואר הפועל, אבל קשה לומר בוודאות. בכל מקרה, היה נחמד אם לפחות מעט מן הדברים הללו היו מצוינים באבן שושן. (למען הסר ספק, בהחלט מומלץ לכתוב בעברית חדשה בכתיב לא מנוקד "יחדיו" ולא "יחדו"; במקרים מעטים זה נכתב ביו"ד אף במקרא ובימינו דין מילה זו כדין "שליו" ו"עכשיו" ובעניין הזה אבן שושן בסדר גמור.)

ולבסוף, קיים באבן שושן הערך יַחְדָּוִי, המסומן כשם תואר בעברית חדשה – "שנעשה בעת ובעונה אחת, בו־זמני, סימולטני". הערך לא מציע שום מקור לשימוש במילה הזאת. היא לא מופיעה במאגר המונחים של האקדמיה, לא בעברית ולא כתרגום למילה האנגלית simultaneous. חיפוש בגוגל ל"יחדוי" מוצא רק מקרים של כתיב שגוי ל"יחדיו" ו"ייחודי" ואילו "יחדווי" מוצא רק הודעה בפורום בתפוז, שמציעה את "יחדווי" כתחליף ל"ידוע בציבור", רעיון מוזר למדי. והיא לא מופיעה גם במילון רב מילים. בכל מקרה, נשאלת השאלה – מנין לקחו עורכי אבן שושן את "יחדווי" והאם יש סיבה שמילה זו תופיע במילון? ואולי בכלל מצאתי מילת רפאים אבן שושנית? ("מילת רפאים" – תרגום שלי ל-ghost word. מישהו מכיר מונח אחר לזה בעברית?)

הביבליוגרפיה קוראת לקנון של אבן סינא גם "קאנון" וגם "קנון" – באותה שורה.

(ובאותה הזדמנות, שאלה: הספר שלו ידוע גם בערבית וגם בלטינית, אז איך נהוג לקרוא לו בעברית – קָאנוּן על פי ערבית ופרסית או קָאנוֹן על פי לטינית?)