Archive for the ‘דקדוק’ Category

תראו איזו מילה נהדרת גיליתי באבן שושן: מְנֻבָז. ככה, בלי הדגש התבניתי בבי"ת, אף על פי שהוא אמור להיות שם בגלל בניין פֻּעַל.

כנראה לא מְדֻבָּר בטעות: זוהי מילה מהעברית החדשה (לפי הסימון ח) ותופעה ידועה היא בעברית החדשה שאנשים גוזרים מילים לפי התנועות של הבניין ולא בהכרח לפי הדגש. זכור לי ראש צוות מתכנתים שאמרו לו ששרת הפיתוח לא עובד והוא מיד השיב: "מְעַבְדִים אותו?"

המילה מְעַבְדִים לא מופיעה באבן שושן וזה כנראה בסדר. דוגמה אחרת שכן מופיעה באבן שושן היא "הִתְחַבֵר", אבל לא כערך ממש, אלא כסעיף תחת הִתְחַבֵּר עם ההערה "בדיבור בהיגוי ב' רפויה, כאילו בניין התפעל" והמשמעות היא "נעשה חבר ל־, נעשו חברים זה עם זה". אני לא בתחום מדעי החברה, אבל נדמה לי שמושגים שגזורים מהמילה הזאת כבר הפכו למושגים מקצועיים שגורים.

אז טוב לדעת שאבן שושן מודע לתופעה ולא מתעלם ממנה כי היא חורגת מהדקדוק המסורתי. עם זאת, יש מספר בעיות. על מְנֻבָז נאמר: "רק בצירוף נֶבֶז מְנֻבָז – תצורה עממית מן נִבְזֶהח", אבל מילון הסלנג המקיף של רוזנטל דווקא מביא דוגמה שבה מְנֻבָז עומד לבדו, ללא נֶבֶז. הערך באבן שושן רק מביא את הדוגמה "מפקיד זה לא תקבל כלום, אינו אלא נבז מנובז!" ולא רשום מה מקורה. קצת קשה לדמיין שמשפט עם הצירוף "אינו אלא" הוא משפט לגמרי עממי, אבל אולי דיברו כך לפני כמה עשורים. חוץ מזה, עצם השימוש במושג "עממי" לא עקבי ולכן לא מדויק.

חוסר עקביות נמצא גם בייצוג: אם מְנֻבָז הוא ערך שעומד בזכות עצמו, למה לא הִתְחַבֵר? מעבר לזה, הלכתי לבדוק את המילה נִבְזֶהח, שממנה גזור מְנֻבָז ומצאתי דבר מעניינים מאוד. קודם כול, נִבְזֶה היא בכלל לא ח, אלא מקראית. לערך נִבְזֶה עצמו יש אטימולוגיה די משונה: "מן בזה, נִבְזֶה" – כאילו מעצמו. בערך נֶבֶז יש ציטוט של יזהר עם "נבז מנובז" – מה שפותר את בעיית המקור של מְנֻבָז. ויש גם ערך לשורש נבז, שעליו כתוב "בלשון הדיבור" – הציטוט מיזהר כבר מוכיח שהשורש הזה ספרותי וקיים לא רק בלשון הדיבור, וגזירת מילים בסגנון כזה עשה גם רבי סעדיה גאון במאה העשירית. עוד כתוב על השורש הזה "ראו גם נֵבֵז" – הכוונה כנראה לערך נֶבֶז והניקוד צירי-צירי כמובן לא נכון. לבסוף, תחת השורש נבז מופיע הפועל נֻבָּז ללא הגדרה ועם הפניה לערך… מְנֻבָּז – בדגש.

כל הבלגן הזה מצביע שוב על בעיה כללית מאוד בעריכת אבן שושן: הכול כנראה נעשה ידנית ללא עזרת מחשב. ניהול ממוחשב ומנורמל יותר של ערכים היה חוסך עבודה ומונע טעויות וגם מניח יסודות לטכנולוגיה של ניתוח טקסט סמנטי בעברית.

של

(זה התחיל בשאלה בדף הייעוץ הלשוני בוויקיפדיה.)

הרשומה הזאת לא מציגה בעיה במילון אבן שושן, אלא בעיה בהגדרת הדקדוק של הלשון. זוהי חשיבה בקול רם של מישהו שלמד ניקוד וקיבל מזה סריטה. המטרה שלי היא, בסופו של דבר, לחשוב איך אפשר לשפר את הניקוד, כדי שהוא יהיה שימושי יותר לעברית שאנחנו מדברים, אבל לעשות זאת תוך כדי שמירה של כמה שיותר מהמסורת הישנה של הניקוד. אשמח לקבל תגובות.


נסו לומר בקול רם את המשפטים הבאים:

  • "משה! שמעתי, שהילדים שלך בריאים וחכמים."
  • "משה! שמעתי, שלך יש ילדים בריאים וחכמים."

איך ביטאתם את המילה "שלך"? אני מהמר על כך שבמקרה הראשון ביטאתם shelkha ובמקרה השני ביטאתם shelekha.

עכשיו מתחיל דיון דקדוקי ותקנו אותי אם אני טועה. בשני המקרים הניקוד התקני הוא שֶׁלְּךָ ובשני המקרים השווא נע, כלומר ההגייה היותר תקנית בשני המקרים היא shelekha. אבל בשפת הדיבור חל למעשה בידול די הגיוני בין של + ך לבין ש + לך.

אז מצד אחד "של" היא מילת יחס שעומדת בפני עצמה ונצמדות אליה כינויים חבורים כמו אל המילה בגלל – של-שלך, בגלל-בגללך. הניקוד של "בגללך" הוא "בִּגְלַלְךָ". בלמ"ד הראשונה יש פתח ובלמ"ד השנייה יש שווא נח, כי זה המצב הרגיל לפני הסיומת -ך. אף על פי שזה שווא נח, בכ"ף סופית אין דגש קל, כי זה הכלל עם הסיומות האלה – יוצא דופן מהכלל המפורסם "דגש קל בבג"ד כפ"ת בראש מילה ואחרי שווא נח".

אז לכאורה אפשר להציע לאקדמיה לפתור את זה בפשטות: בואו נאמר ש"של" היא לגמרי מילה נפרדת ונבטל את הדגש, אבל נשאיר את הדגש כשמדובר בשי"ן הזיקה שמצטרפת למילת היחס "ל".

על ההתחלה יש לנו בעיה: אם בלמ"ד אין דגש, אז she היא הברה פתוחה, אז למה בשי"ן יש סגול? לא אמור להיות סגול בהברה פתוחה. אז נצטרך להחליף אותו בצירי:

בגלל של אשר ל
בִּגְלָלִי שֵׁלִי שֶׁלִּי
בִּגְלָלְךָ שֵׁלְךָ שֶׁלְּךָ
בִּגְלָלֵךְ שֵׁלָךְ שֶׁלָּךְ
בִּגְלָלוֹ שֵׁלוֹ שֶׁלּוֹ
בִּגְלָלָהּ שֵׁלָהּ שֶׁלָּהּ
בִּגְלָלֵנוּ שֵׁלָנוּ שֶׁלָּנוּ
בִּגְלַלְכֶם/ן שֵׁלָכֶם/ן שֶׁלָּכֶם/ן
בִּגְלָלָם/ן שֵׁלָהֶם/ן שֶׁלָּהֶם/ן

בעיה אפשרית א': "בגלל" נוטה כמו שם עצם רגיל, ולכן ב"בִּגְלָלֵךְ" יש צירי לפני כ"ף סופית. "של" מהבחינה הזאת נוטה כמו מילת היחס "ל", ולכן בגוף שני נקבה יש קמץ: שֵׁלָךְ. האם זה באמת בעייתי? לי זה לא נראה באמת קשה.

בעיה אפשרית ב': האם יש בעיה עם הצירי? האם הוא לא אמור להיחטף? אפשר לומר שיש תקדים לצירי משתמר: החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.4 כלל ד': בשמות בני הברה אחת הצירי משתמר: נֵר – נֵרוֹתֵיהֶם. אז גם זו לא בעיה.


אני אחזור על הבעיה המקורית: איך מבדילים בכתב בין "שמעתי שהילדים שלך בריאים" לבין "שמעתי שלך יש ילדים בריאים". בהנחה שהכול מנוקד, לפי הכללים הנוכחיים אין הבדל בניקוד, אף על פי שיש הבדל בהגייה ובמשמעות. ההצעה שלי פותרת את הבעיה הזאת בדרך די נועזת, אבל כמה אנשים יימצאו, שישימו לב לכך שהיא נועזת?

אז יש למישהו תגובה? מה אתם אומרים על רפורמה כזאת?

אבן שושן מציין שלמילה איש יש שתי צורות ריבוי – אֲנָשִׁים וגם אִישִׁים, אבל לא מסביר את מתי משתמשים באיזו צורה. לדובר עברית ממוצע ידוע וברור ההבדל – "אנשים" זה הריבוי הכללי ו"אישים" זה ריבוי של "איש" במובן "אישיות חשובה, היסטורית" ומילון טוב צריך לציין גם את המשמעיות הברורות האלה. כך עושה, למשל, מילון ההווה – שם הערך איש מפוצל לשניים, והערך השני הוא "איש חשוב" ולו צורת ריבוי נפרדת. מוגזם אולי לשים את זה בערך נפרד, אבל בוודאי צריך לכלול את המידע איפשהו.

אף כי הוא לא חף מטעויות וחוסר עקביות גם בעניין הזה, מילון אבן שושן הוא המילון הטוב ביותר שקיים היום לבירור כתיב מנוקד והגייה. (מילון ההווה נותן קצת יותר מידע על כתיב חסר ניקוד, אבל חסר בו מידע רב ושימושי על כתיב מנוקד והגייה.)

אבל לפעמים אבן שושן נותן בעניין הזה יותר מדי מידע. למשל, בבניין התפעל בשורש חבט מופיעות בסוגריים הצורות לְהִתְחַבֵּט, הִתְחַבֵּט, יִתְחַבֵּט. נטייה כזו מופיע בכל הפעלים בבניין התפעל וגוזלת לא מעט נייר, כי זה מיותר, שכן מדובר בצורות סדירות לגמרי בבניין התפעל. מי שמעוניין לברר את הניקוד שלהן יכול לבדוק אותו בטבלת נטיות הבניינים בסוף הכרך האחרון. ואם כבר בפועל הזה עסקינן, אפשר אולי להתחבט על ניקוד הצורה הִתְחַבַּטְתִּי – האם יש התמזגות של ת"ו וט"ת (אין).

"נפולת של נמושות" – אמר יצחק רבין ביום העצמאות תשל"ו על היורדים מישראל. איך נכון לנקד את זה?

נְמוּשׁוֹת? נְמוֹשׁוֹת? התשובה הראשונה בוודאי לא נכונה, אף על פי שיש כנראה אנשים שהוגים כך. התשובה השנייה נראית נכונה, אבל באבן שושן כתוב נָמוֹשׁוֹת. אף על פי שהכתיב הזה מנוגד לכלל הבסיסי של הקמץ – קמץ שמתרחק בנטייה מהטעם, לא מתקיים ובדרך כלל הופך לשווא. בצורת היחיד הקמץ סמוך לטעם ובצורות הרבים הוא נמצא כבר במרחק שתי הברות, וחייב להתקצר, והצורה צריכה להיות נְמוֹשׁוֹת, וכך מנוקד במילונו של יהודה גור מתש"י. אבל אבן שושן לא טועה ולא מטעה: נָמוֹשׁוֹת אינה צורה שגויה. כך זה מנוקד בכתב יד קויפמן של המשנה (פאה ח א).

אך בכל זאת יש לי שתי טענות כלפי מילון אבן שושן כאן. הראשונה היא שאפשר היה לכלול הסבר לניקוד החריג. כנראה אין הסבר מעבר לניקוד של כתב יד קויפמן, מקור הסמכותי ביותר למשנה. חוברת החלטות האקדמיה בדקדוק כוללת את המילה הזו ברשימה של מילים עם ניקוד חריג: פָּעוֹטוֹת, פָּמוֹטוֹת, מָמוֹנוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת ושמות של עושי פעולה וכלים: לָקוֹחוֹת, כָּרוֹזוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשׁוֹת. יש שישה כרכים במילון והסברים לניקודים חריגים לא היו מבזבזים הרבה נייר.

הטענה השנייה היא הכללתה של הצורה "נמושה", כצורה מעברית חדשה, בערך נפרד. מדובר, למיטב הבנתי, באותה מילה, שבעברית חדשה נוצרה לה צורת יחיד בנקבה מצורת הרבים הנקבית לכאורה. המשמעות, למעשה זהה – "אדם חסר אופי או כוח פנימי, שקל להשפיע עליו" לא שונה בהרבה מהגדרה מס' 2 של נמוש – חלש, מפגר. אבל תקנו אותי אם אני טועה.

ואת האמירה של רבין, המתועדת בספר של רפי מן, בהחלט אפשר היה לכלול בתור דוגמה בערך.

יש הפניה ממילים בכתיב חסר ניקוד למילים בכתיב מנוקד כאשר יש ביניהם הבדל, אבל היה טוב אם בערכים של צורות מנוקדות היה מופיע גם הכתיב חסר הניקוד על כללי האקדמיה ולא היה צריך לנחש אותו לפי הכללים בסוף הכרך האחרון. זה כן קיים לצורת היסוד של המילה, אז אפשר לדעת שזִכָּרוֹן זה "זיכרון", אבל מה עם מקרה פחות ברור כמו יִתֵּן-ייתן, צורת העתיד של נתן?