של
(זה התחיל בשאלה בדף הייעוץ הלשוני בוויקיפדיה.)
הרשומה הזאת לא מציגה בעיה במילון אבן שושן, אלא בעיה בהגדרת הדקדוק של הלשון. זוהי חשיבה בקול רם של מישהו שלמד ניקוד וקיבל מזה סריטה. המטרה שלי היא, בסופו של דבר, לחשוב איך אפשר לשפר את הניקוד, כדי שהוא יהיה שימושי יותר לעברית שאנחנו מדברים, אבל לעשות זאת תוך כדי שמירה של כמה שיותר מהמסורת הישנה של הניקוד. אשמח לקבל תגובות.
נסו לומר בקול רם את המשפטים הבאים:
- "משה! שמעתי, שהילדים שלך בריאים וחכמים."
- "משה! שמעתי, שלך יש ילדים בריאים וחכמים."
איך ביטאתם את המילה "שלך"? אני מהמר על כך שבמקרה הראשון ביטאתם shelkha ובמקרה השני ביטאתם shelekha.
עכשיו מתחיל דיון דקדוקי ותקנו אותי אם אני טועה. בשני המקרים הניקוד התקני הוא שֶׁלְּךָ ובשני המקרים השווא נע, כלומר ההגייה היותר תקנית בשני המקרים היא shelekha. אבל בשפת הדיבור חל למעשה בידול די הגיוני בין של + ך לבין ש + לך.
אז מצד אחד "של" היא מילת יחס שעומדת בפני עצמה ונצמדות אליה כינויים חבורים כמו אל המילה בגלל – של-שלך, בגלל-בגללך. הניקוד של "בגללך" הוא "בִּגְלַלְךָ". בלמ"ד הראשונה יש פתח ובלמ"ד השנייה יש שווא נח, כי זה המצב הרגיל לפני הסיומת -ך. אף על פי שזה שווא נח, בכ"ף סופית אין דגש קל, כי זה הכלל עם הסיומות האלה – יוצא דופן מהכלל המפורסם "דגש קל בבג"ד כפ"ת בראש מילה ואחרי שווא נח".
אז לכאורה אפשר להציע לאקדמיה לפתור את זה בפשטות: בואו נאמר ש"של" היא לגמרי מילה נפרדת ונבטל את הדגש, אבל נשאיר את הדגש כשמדובר בשי"ן הזיקה שמצטרפת למילת היחס "ל".
על ההתחלה יש לנו בעיה: אם בלמ"ד אין דגש, אז she היא הברה פתוחה, אז למה בשי"ן יש סגול? לא אמור להיות סגול בהברה פתוחה. אז נצטרך להחליף אותו בצירי:
| בגלל | של | אשר ל |
| בִּגְלָלִי | שֵׁלִי | שֶׁלִּי |
| בִּגְלָלְךָ | שֵׁלְךָ | שֶׁלְּךָ |
| בִּגְלָלֵךְ | שֵׁלָךְ | שֶׁלָּךְ |
| בִּגְלָלוֹ | שֵׁלוֹ | שֶׁלּוֹ |
| בִּגְלָלָהּ | שֵׁלָהּ | שֶׁלָּהּ |
| בִּגְלָלֵנוּ | שֵׁלָנוּ | שֶׁלָּנוּ |
| בִּגְלַלְכֶם/ן | שֵׁלָכֶם/ן | שֶׁלָּכֶם/ן |
| בִּגְלָלָם/ן | שֵׁלָהֶם/ן | שֶׁלָּהֶם/ן |
בעיה אפשרית א': "בגלל" נוטה כמו שם עצם רגיל, ולכן ב"בִּגְלָלֵךְ" יש צירי לפני כ"ף סופית. "של" מהבחינה הזאת נוטה כמו מילת היחס "ל", ולכן בגוף שני נקבה יש קמץ: שֵׁלָךְ. האם זה באמת בעייתי? לי זה לא נראה באמת קשה.
בעיה אפשרית ב': האם יש בעיה עם הצירי? האם הוא לא אמור להיחטף? אפשר לומר שיש תקדים לצירי משתמר: החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.4 כלל ד': בשמות בני הברה אחת הצירי משתמר: נֵר – נֵרוֹתֵיהֶם. אז גם זו לא בעיה.
אני אחזור על הבעיה המקורית: איך מבדילים בכתב בין "שמעתי שהילדים שלך בריאים" לבין "שמעתי שלך יש ילדים בריאים". בהנחה שהכול מנוקד, לפי הכללים הנוכחיים אין הבדל בניקוד, אף על פי שיש הבדל בהגייה ובמשמעות. ההצעה שלי פותרת את הבעיה הזאת בדרך די נועזת, אבל כמה אנשים יימצאו, שישימו לב לכך שהיא נועזת?
אז יש למישהו תגובה? מה אתם אומרים על רפורמה כזאת?
השגות שושן 
9 באוקטובר 2009 at 1:40
יש לך דוגמה למשפט דו משמעי, כלומר שלא ניתן להסיק את ההגייה הנכונה מההקשר וצריך ניקוד? אחרת אני לא רואה למה צריך לתקן את הניקוד הרווח. עצם העובדה שהניקוד לא משקף את ההגייה שלנו היא דבר ידוע.
9 באוקטובר 2009 at 9:04
מה ששי אמר. לא חסרות בעברית מילים עם יותר ממשמעות אחת. זה שפה יש הבדל בהגיה בשפת הדיבור העממית לא מחייב שדווקא פה תנסה להמציא ניקוד חדש להבדיל בין המקרים.
הערה מעניינת: במקורות, לפחות במקרא, אין את המילה "של", זו רק תחילית, "הנה מטתו שלשלמה" (שיר השירים. אני מהסלולרי, אז הניקוד כאן במילים: סגול, דגש וחיריק). יש ראיות שגם במשנה היה כך, למשל המשנה הראשונה במסכת שבת (סדר מועד, למתקשים למצוא באתר סנונית) שמשמיטה, כביכול, את ה"א הידיעה במקרה הרביעי, "ונתן לתוך ידו של עני", אם אני זוכר נכון את הציטוט, כי במקור זה היה "לתוך ידו שלעני". התימנים עדיין מקפידים על ההגיה הזו, אני מניח שתמצא דוגמאות אם תפתח סידור תימני. לפי זה, המילים כגון: שלי, שלך וכו' גם הן בסך הכל מילות היחס שנוספה להן שי"ן בהתחלה, אם אני מבין נכון, רק שזו לא שי"ן של הסבר [או: שלהסבר, למד בפתח] או איך שלא מכנים אותה (כמו במשפט "שמעתי ש…"), אלא שי"ן שייכות (כמו שלשלמה).
9 באוקטובר 2009 at 12:14
הניקוד רוב הזמן כן משקף את ההגייה. יש בו כפילויות – קמץ-פתח, צירי-סגול, אבל אותן קל לקרוא. (האם לבטל את הכפילויות זו שאלה אחרת. אני קורא עכשיו את המאמר השנוי במחלוקת של מישור על הנושא ואת התגובות.)
אם נעזוב את הקושי שבכתיבת הניקוד, הבעיה העיקרית שתישאר בקריאה היא הגיית השוואים, וזו כמובן לא הדוגמה היחידה. השווא הנח רוב הזמן באמת נח בדיבור שלנו, אבל השווא הנע לפעמים נהגה ולפעמים לא ואין לכך כלל ברור ומוסכם. מיפוי של כל המקרים שבהם הוא נהגה ולא נהגה ושינויים זהירים בכללי הניקוד שישקפו את זה הם דבר בהחלט רצוי.
היום איפה משתמשים בניקוד? – בעיקר בשירה. אני חושב שצריך להשתמש בו הרבה יותר בכל סוגי הכתיבה, אבל גם אם נתמקד רק בשירה, נראה שדווקא שם זה שימושי במיוחד. בשירה חשובים הקצב וההגייה שהתכוון אליה המשורר. לכן רצויה שיטת כתיבה שבעזרתה אפשר לקרוא כל אות כמו שהיא מיד בלי לקפוץ קדימה ואחורה.
9 באוקטובר 2009 at 12:57
אני, בהיותי חרדי, מעדיף שהניקוד הנוכחי לא יתרחק מהמסורתי, כמובן, אבל גם בלי זה אני לא רואה הרבה טעם בשינוי.
גם שווא נח הרבה פעמים נע בדיבור, למשל אחרי וא"ו החיבור (בשורוק).
9 באוקטובר 2009 at 13:34
אני לא חרדי, אבל אני רוצה להתרחק כמה שפחות מהמסורת מאותה הסיבה בדיוק: כדי שנוכל להמשיך לקרוא את כל הספרים מהמורשת שלנו. ולא רק לקרוא אותם, אלא כמה שיותר לכתוב באותה השיטה, כדי שהיכולת תהיה פעילה ולא סבילה. כי בסך הכול השיטה, כמעט כולה, מתאימה לעברית החדשה.
אולם דווקא בספרים דתיים וחרדיים ראיתי ניסיונות לשינויים בניקוד. למשל בתהילים, שחסידי ברסלב מוכרים בצמתים, יש סימון מיוחד לשווא נע ולקמץ קטן. אני לא שלם עם השיטה שבה נקט המדפיס של הספר הזה, אבל היא מעידה הן על ההכרה בבעיות והן על הגמישות. יש כל מיני סימונים מיוחדים כאלה גם בסידורים שונים. וראיתי גם ניסיונות מוזרים לפישוט הניקוד בספרי לימוד לבי"ס יסודי חילוני של האחיינית שלי – בעיקר ביטול של דגשים וחטפים שנראה לי מאוד לא עקבי. אני עוד צריך לברר מי עשה את זה ועם מי הוא תיאם את זה, אם בכלל.
במקרה של מילת היחס "של" ממילא לא תהיה שום השפעה על התנ"ך ואולי תהיה השפעה מזערית על התלמוד – והרי התלמוד המודפס שאנחנו קוראים היום ממילא שונה למדי בפרטים הקטנים ממה שנכתב במקור. ההשפעה הכי משמעותית בנושא מילת היחס "של" תהיה רק על העברית החדשה ועם זה לא צריכה להיות לציבור הדתי שום בעיה.
9 באוקטובר 2009 at 13:50
ברור שלא תהיה השפעה על המקורות אלא רק על דברים חדשים שנכתבים.
אכן יותר ויותר נהיה מקובל לסמן שווא נע וקמץ קטן. מכיוון שקשה לזכור את כל הכללים ויש מקומות חריגים מהכללים על פי המסורת, רואים בזה צורך. עדיין זה שווא וזה קמץ אבל הצורה מעט שונה (נקודות מרובעות או קו אנכי מוארך) כדי לסמן זאת. זה לא שינוי, זה סימון. בצורה קיצונית אף יותר, בכתר ארם צובה סימנו בהרבה מקרים את השווא הנע בעזרת חטף (כך אומר הרב ברויאר).
9 באוקטובר 2009 at 14:52
עכשיו אני ממחשב ומצליח להבין את הטבלה שעשית. למה "אשר ל"? "אשר ל" יכול לשמש גם לשייכות, לדוגמה: הילדים אשר לך = הילדים שלך.
9 באוקטובר 2009 at 14:59
כן, חשבתי על הבעיה הזאת, אבל זו רק בעיה של איזה שם לתת לעמודה בטבלה :)
מבחינת צורה זה "אשר ל", ומבחינת משמעות זה יכול להיות גם "כי ל": "שמעתי, כי לך יש ילדים חכמים". נדמה לי שדקדוקית זה יכול להיות נכון, אבל אף אחד לא באמת מדבר ככה, לפחות בימינו. תקנו אותי אם אני טועה.
9 באוקטובר 2009 at 15:03
תכלס מה שההצעה שלי אומרת היא שצריך להפריד בין מילת היחס "של", שלכל דבר ועניין הפכה למילה עצמאית, לבין הצירוף "ש + ל" ולהביע את ההפרדה הזאת בכתב על ידי שימוש בדגש. הדגש אומר שהש' היא שי"ן הזיקה, ושהשווא בלמ"ד הוא שווא נע שצריך להגות. וכשאין דגש – הש' היא כבר לא שי"ן הזיקה, אלא פשוט האות הראשונה של המילה "של", והשווא בלמ"ד הוא שווא נח. מבחינה צורנית נראה לי שהכול מסתדר.
כמובן, בימינו רק אנשים שלמדו ניקוד יבינו את כל זה. לפני שנה אני בעצמי לא הייתי מבין את מה שכתבתי כאן. אבל אפשר לתקן את זה על ידי חינוך תוך דור.
19 באוקטובר 2009 at 13:06
השאלה בסיפא שלך היא החשובה — כמה אנשים יבינו שהצעתך נועזת? כלומר, לפני שנתקן את הבעיה הזו (ואני מבין אותה בהחלט), צריך לתקן את בעיית התאמת הניקוד לעברית החדשה, ובעיית הנחלת הניקוד, בסדר זה.
19 באוקטובר 2009 at 14:38
אתה צודק לגמרי. מה שכתבתי פה הוא אכן שעשוע מחשבתי וקפיצה ארוכה מדי קדימה.
אני קורא עכשיו כמה מאמרים על התאמת הניקוד לעברית שלנו וכאשר אסיים אותם, כנראה אכתוב על זה משהו כאן.
28 ביולי 2010 at 13:18
לשווא נע אין הגייה נכונה. לעתים הוא נהגה בדומה לשווא נח ולעתים כסגול.
אני מבין שזה די מטופש שמילה יש לה ניקוד זהה והיא הגויה בשתי צורות.
אם כי לדעתי במסורות הקריאה של העדות השונות ייתכן שיש דוגמאות לקריאה שונה של מילה למרות שהניקוד זהה.
16 באפריל 2012 at 11:19
דוגמה אחרת למילים הנכתבות באופן שווה, מנוקדות באופן שווה אך נהגות באופן שונה:
– הם שעטו קדימה כְּפִילִים דוהרים.
– לסרט נבחרו שני כְּפִילִים.
במשפט הראשון kefilim (ההגייה התקנית) ובשני kfilim.
אפשר להכליל למילים שניתן לפרש הן כצירוף של אות היחס בי"ת או כ"ף ומילה והן כמילה בפני עצמה (בי"ת או כ"ף שורשית).
16 באפריל 2012 at 11:26
מעולה, תודה רבה.