צרפת

למילה צָרְפַת יש ניקוד חריג מאוד. הברה סגורה בסוף מילה בדרך כלל מנוקדת בקמץ והקמץ לפני שווא לכאורה אמור להיות קמץ קטן ולהיהגות /o/, אבל הפ"א הרפה אומרת שמדובר כנראה בשווא נע – אבל גם זה לא ודאי. כתוצאה מחוסר הבהירות, ואולי מסיבות נוספות לא מעט אנשים נוהגים להגות את הקמץ כקמץ קטן – "צוֹרְפַת" ואולי הם אפילו צודקים.

אנשים מלומדים ממני כבר עסקו בשאלה ואין טעם שאעתיק את הדיונים לכאן. ר' למשל בקישורים הבאים:

שני הקישורים מצטטים את "יד הלשון" של יצחק אבינרי. לאבינרי הייתה דעה חזקה מאוד בנושא. מעניין אם רוזנטל ו-Tahmar1900 מוויקיפדיה הסתכלו בעמוד 278 באותו הספר, בערך "כתיב וכתב" סע' ל':

[…] האקדמיה מקפידה יפה־יפה שלא לפרסם דבר, הנראה כפוגע בסמכותה. […] כתבתי מחקר קטן, המוכיח בראיות ברורות שיש להגות את הצדי של צרפת בקמץ קטן דוקא, ומערכת "לשוננו לעם" סרבה לפרסם את מאמרי, אַע"פ שהצעתי כי אשמח לקרוא את השגת האקדמיה, אם יש בכוחה להשיג על דברי. […] כאן ראָיה ברורה שהאקדמיה ללשון העברית – יקר לה כבודה יותר מכבוד הלשון העברית.

כלומר יש מישהו שממש ממש התרגש מהעניין.

ואילו אבן שושן פשוט אומר: [קִראו צַרְפַת]. ממילון של שישה כרכים הייתי מצפה לראות איזושהי להתייחסות קצת יותר מפורטת לעניין.

מודעות פרסומת

  1. צרפת, אסנת, צהריים ועוד כמה שלא עולים לי לראש כרגע, הן מילים תנ"כיות שעל פי המדקדקים המסורתיים נקראות בקמץ רחב בראש המילה. כיום מקובל לקרוא אותן בקמץ קטן משום מה, למרות שבצהריים, עם החטף שבה"א, אני מבין את הקושי של אנשים לקרוא זאת כראוי (לפחות כראוי לפי הדקדוק המסורתי).

    • תודה על התגובה.

      אסנת היום, למיטב ידיעתי, מקובל להגות ב-/o/. צרפת – יש ויש. אותי לימדו באולפן להגות ב-/a/ וככה התרגלתי וזה גם מה שאבן שושן אומר אז אני די רגוע. למה באמת התכוונו בעלי המסורה – אינני יודע.

      צהריים ומחרתיים הן שתי מילים בעייתיות, אבל מסוג אחר. להבדיל מצרפת ואסנת, כאן די ברור שצריך לומר /cohorayim/ ו-/moxoratayim/, אבל בגלל הכתיב החריג הרבה אנשים חושבים שצהריים זה /caharayim/ ומחרתיים זה /maxratayim/ ושמעתי גם /moxrotayim/ ועוד כל מיני הגיות.

      באולפן לימדו אותי להגות נכון /cohorayim/, אבל למיטב זכרוני את המילה "מחרתיים" המורה הגתה /moxrotayim/ – וכך התרגלתי להגייה שגויה…

  2. tahmar1900

    בעזרת רמז מראובן סיוון, חשבתי לבדוק את תרגום השבעים לתנ"ך שנכתב בערך מאתיים שנה לפני הספירה, אם לא יותר. התרגום נערך ונכתב על ידי חכמים יהודיים וניתן לראות שהם הכירו את הטקסט. בתרגום השבעים מופיע מלכים א' י"ז ט' בצורה הבאה:
    Ανάστηθι καὶ πορεύου εἰς Σαρεπτα τῆς Σιδωνίας· ἰδοὺ ἐντέταλμαι ἐκεῖ γυναικὶ χήρᾳ τοῦ διατρέφειν σε. (ניתן לראות את אופן ההגייה, Σαρεπτα = סַרפתה). בתרגום לעובדיה נכתב – Σαρεπτων, מרמז על אותה הגייה.

    אני חושב שזו נקודה אחת גדולה לטובת הקמץ גדול.

    • תודה.

      זה מחזיר אותנו לאבינרי, שפוסל את השימוש בתרגום מכול וכול, אבל אני חושב שהוא מגזים.

    • "התרגום נערך ונכתב על ידי חכמים יהודיים", מהסיפור הידוע של תרגום השבעים עבור תלמי המלך? ככל הזכור לי התרגום שבידנו הוא מאוחר הרבה יותר וקראו לו תרגום השבעים כדי להיתלות באילן גדול. ועדיין, לדעתי, יש מקום להיעזר בו כי יש יותר סיכוי שהם הכירו את ההגיה המקובלת אז, קרוב יותר למקור ממה שאנחנו יכולים לשער כיום, מן הסתם.

  1. 1 אבי, יצחק אבינרי « יצחק אבינרי

    […] אותם — וגם את ״קרקע״ ו״לגמרי״ מלעיל, כנהוג. גם את השם צָרפת ביטא בקמץ קטן תחת האות צ', ונימוקיו […]

  2. 2 אבי, יצחק אבינרי « יצחק אבינרי

    […] אותם — וגם את ״קרקע״ ו״לגמרי״ מלעיל, כנהוג. גם את השם צָרפת ביטא בקמץ קטן תחת האות צ', ונימוקיו […]




להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s



%d בלוגרים אהבו את זה: